11 אליפויות – איזה ספר נפלא (או מה עושה המאמן הכי מצליח ב-NBA כשלא עושים את מה שהוא אומר)

בחודשים האחרונים, בעקבות סיבות חיוביות ברובן, יוצא לי להיות ער בבית בשעות הלילה המאוחרות/הבוקר המוקדמות מאוד, מסוג השעות שעליהן שרו הפט שופ בויס – Too late to sleep, too soon to rise. מכיוון שהרבה אין מה לעשות בשעות האלו וגם ככה הריכוז לא משהו, כל מה שנותר הוא להדליק טלוויזיה ולקוות למשהו שונה משידורים חוזרים של סיינפלד. לשמחתי, גיליתי שבערוצי הספורט השונים משדרים משחקים מליגת הכדורסל האמריקאית, ה- NBA בשידור חי כמעט כל לילה. וכך מצאתי את עצמי לאחרונה בוהה במשחקי NBA, מעודד את הנקודות הישראליות – דיוויד בלאט ועומרי כספי, ונזכר בנוסטלגיה בימי שבת בצהריים באבא שלי צופה במשחקי כדורסל מארה"ב באיכות מושלגת, בערוץ ה Middle East, שהיו משודרים באיחור של כמה שבועות מיום התרחשותם.

ומתוך כך גדלתי לאהוב את המשחק, כילד חובב את צבעי הכחול/צהוב הייתה אהדתי נתונה ללוס אנג'לס לייקרס (שאם נדייק, שיחקה בצבעי סגול/צהוב אבל עבור עיוור צבעים וקצר רואי כמוני – זה היה מספיק דומה) במשחקי הכדורסל עם כדור צמר קטן בתוך הבית, שואב עידוד מהמשקפיים של ג'יימס וורת'י, הייתי מדמיין שאני בפורום, האצטדיון האגדי של לוס אנג'לס, מחליף מסירות עם מג'יק ג'נסון ומפתח קליעת וו כמו של קארים עבדול ג'אבר.

מאז חלפו שנים לא מעטות, ובמהלכן קרו הרבה דברים – מג'יק פרש בעקבות הגילוי שהוא נושא את נגיף האיידס, ערוץ ה- Middle East הלך לעולמו ואני הבנתי שעם הגובה שלי ביחד עם העובדה שמרבית מסירות ה-להסתכל-לצד-השני שלי הובילו לאיבודי כדור, אצטרך למצוא לעצמי קריירה אחרת שאינה קשורה לכדורסל. ועדיין תמיד נשארה לי בלב פינה חמה למשחק – הקבוצתיות, האתלטיות והחוויה של לקום בארבע בבוקר לראות משחק בסדרת הגמר או את ה- ALL STAR בשידור חי, כל אלו תרמו ועדיין תורמים לשמחה בלב כשיש משחק טוב.

ולכן, מה רבה הייתה שמחתי כשנתקלתי בספר של פיל ג'קסון – 11 אליפויות, מעין ביוגרפיה שפורשת את ה"אני מאמין" האימוני/מנהיגותי של אחד ממאמני הכדורסל האמריקאים הגדולים, אם לא הגדול שבהם. למי שממש רוצה פרטים, גוגל יספק אותם בשמחה, רק אציין כאן שמספר האליפויות בהן הוא זכה כמאמן הוא מעל ומעבר לכל מאמן אחר ועליהן ניתן להוסיף עוד שתי אליפויות כשחקן בשנות השבעים. מכיוון שספרות ספורט בעברית היא עניין די נדיר ופיל ג'קסון הוא בהחלט אישיות ראויה, רכשתי את הספר ביראת הכבוד הראויה לו.

נוותר על קלישאת לא-יכולתי-להניח-את-הספר-מהיד וישר נקפוץ לשורה התחתונה – זהו אחד מספרי המנהיגות המוצלחים ביותר שקראתי. פיל ג'קסון מכדרר בו בהצלחה בין תיאור הדרכים לאליפויות השונות, ידע תיאורטי וסיפור מרתק על מאחורי הקלעים של המשחקים. ג'קסון למד פילוסופיה ופסיכולוגיה כך שהוא משלב בהסבריו, לגבי מהלכים שהוא נקט בהם לאורך השנים ועם השחקנים השונים, תיאוריות מוטיבציה של מאסלאו, רוג'רס, משלים בודהיסטים וניתוח של שלבי התפתחות קבוצה שלא היה מבייש אף פסיכולוג ארגוני מוצלח.

אחד מהמסרים העיקריים של ג'קסון הוא שהחשיבות היא להתמקד בתהליך – בניית הלכידות, החיבור, היסודות והגישה ולא בתוצאה הסופית – הניצחון. וכך בתהליך מקביל, הספר שם דגש על הדרכים שבהם עושה ג'קסון שימוש להשגת כל אלו – מדיטציות, הכרות אישית, שיחות קבוצתיות, מכתבים אישיים, יצירת חופש פעולה ועוד. וכך הסיפור של הספר הוא לא על כדורסל, אלא על טבע האדם ועל ניהול אנשים – על ניהול אגו, קביעת גבולות לצד יצירת חופש, יציקת משמעות ובניית קבוצה אשר מתפקדת טוב יותר מסך כל חלקיה, כל אלו בלב ליבו של הספורט המקצועני התחרותי המכיל חוזי ענק, מיליוני צופים, תחרותיות אין קץ וחשיפה תקשורתית בלתי ניתנת לתיאור.

מתוך כל הספר המרשים הזה שתי דוגמאות לפעילות ניהולית אשר מביאה תוצאותהראשונה, מספר שניות לסיום, לפני מהלך מכריע, מורה ג'קסון על תרגיל שאמור להביא למצב קליעה של אחד מהשחקנים. הכוכב של הקבוצה מבין שהוא לא יזרוק את הזריקה המכרעת ומסרב לעלות למגרש. עכשיו אפשר לקחת את הסיטואציה הזו לכל משחק תפקידים ניהולי ולשאול כל אחד מה הוא היה עושה כאשר עובד שלו היה מפר באופן כל כך בוטה את ההנחיה שלו. ומתוך סיטואציות דומות אני מניח שהיו כאלו שאומרים שהם היו מטפלים משמעתית והיה ויכוח על מידת החומרה או על הטיפול המשלים – שיחה, הרחקה, קנס או כל דבר אחר שיעביר מסר על כך שההתנהגות הזו אינה לגיטימית. אבל ג'קסון החליט לעשות משהו אחר, פעולה גאונית שמבהירה את המשמעות ואת הכח של הקבוצה. הוא פשוט ישב עם כלל השחקנים במעגל שאל אותם מה הם חושבים על מה שקרה. ובהחלטה הזו יש איבוד שליטה, והעברת אחריות ואי ידיעה אבל אין ספק שיש בה גם הבנה שמי שמדגיש את חשיבות הקבוצתיות – צריך לאפשר לקבוצה לקבל החלטות ולהביע דעה ביחס לעצמה.

הדוגמה השנייה ראויה לציטוט:

"באופן כללי שחקני כדורסל מקצועיים לא נוהגים להביע את רצונותיהם העמוקים ביותר, הם מעדיפים להשתמש בתקשורת לא מילולית ובבדיחות כדי לא לחשוף את נקודות התורפה שלהם, במיוחד בשיחות עם המאמן. מסיבה זו קשה לעתים לגלות מהם המניעים האמיתיים שגורמים לשחקן לפעול בצורה כזו או אחרת. בתור מאמן ניסיתי כל הזמן למצוא דרכים חדשות להיכנס לראש של השחקנים. כאשר התחלתי לאמן את הבולס, ביקשתי מהשחקנים להכין פרופיל פשוט (קראנו לזה "מגן אישי") על סמך שאלות כגון: "מה השאיפה הכי גדולה שלך?", "מי הדמות שהכי השפיעה עליך?", ו"ספר משהו שאנשים לא יודעים עליך". מאוחר יותר ביקשתי מהם למלא שאלונים נוספים, והשתמשתי בתשובות כבסיס לשיחות אישיות מקיפות יותר שערכתי עם כל אחד מהם במהלך העונה" (עמוד 101)

מעבר להבנה שיש כאן על טבע האדם (ועל כמה שחקני כדורסל מקצועיים דומים למהנדסים, אנשי צבא, רופאים וכד'), יש כאן מסר לכל מי שמרים גבה על חשיבות ההכרות האישית או טוען שהאנשים ממילא מכירים אחד השני, עובדים הרבה שנים ביחד, לא מסתירים שום דבר מאף אחד או לכל מי שטוען כל מה שמעבר לעיסוק במשימה הוא בזבוז זמן – פשוט תשלפו את הקטע הזה ותגידו לו שמה שהיה טוב למייקל ג'ורדן, יכול להיות טוב גם לצוות שלו.

שנה אזרחית טובה לכולם 🙂

אופיר

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , | תגובה אחת

ושֹח לי בלאט – על היום השלישי, דיוויד בלאט ומנהיגות משלב חמש

אחד הקטעים הזכורים ביותר מסרט האסונות "היום השלישי" הוא הקטע שבו הנשיא, תומאס וויטמור בכיכובו של ביל פולמן, עומד עם מגאפון מול כמה עשרות אנשי חיל האוויר האמריקאי, ונושא דברים לפני היציאה לקרב המכריע. במהלך הנאום הקצר (כ- 100 שניות מקצה לקצה) מצליח התסריט לסמן וי על כל אלמנט הנדרש מנאום מנהיגותי: דיבור בגובה העיניים – צ'ק. יציקת משמעות – צ'ק. קריאה לאחדות ולכידות – צ'ק. הצבעה על אינטרס משותף – צ'ק. יצירת תחושת חירום ודחיפות כבסיס לפעולה – צ'ק. בניית גאווה – צ'ק. ובסוף, הכי חשוב – אופטימיות ואמונה בהצלחה. ומי שעדיין מטיל בכך ספק מוזמן לקרוא את הנאום כולו –

"In less than an hour, aircraft from here will join others from around the world, and you will be launching the largest aerial battle in the history of mankind. Mankind. That word should have new meaning for all of us today. We can't be consumed by our petty differences anymore. We will be united in our common interests. Perhaps it's fate that today is the Fourth of July, and you will once again be fighting for our freedom. Not from tyranny, oppression, or persecution… but from annihilation. We're fighting for our right to live. To exist. And should we win the day, the Fourth of July will no longer be known as an American holiday, but as the day when the world declared in one voice: We will not go quietly into the night! We will not vanish without a fight! We're going to live on! We're going to survive! Today we celebrate our Independence Day"!

יוצא לי להראות את הקטע הזה מדי פעם בסדנאות שעוסקות בפיקוד ומנהיגות (בעיקר מול הקטע האמיתי בו מצולמת התגובה של ג'ורג' בוש בעקבות קבלת ההודעה על הפיצוץ במגדלי התאומים. זהירות ספוילר- ממשיך לשבת על הכיסא ולהקריא סיפור לילדים). וכך מתעורר לו דיון על חשיבותה של מנהיגות, כריזמה והמשמעות של הובלה על ידי אמונה בצדקת הדרך ומתן דוגמה אישית.

ואז זו גם הזדמנות טובה לדבר על מה שג'ים קולינס, בספרו גלגל התנופה: מטוב למצוין – מגדיר מנהיגות משלב 5. סוג של מנהיגות המשלב בתוכו כח רצון ונחישות בלתי מעורערת לעשות את כל מה שנדרש לצד ענווה, החלטיות שקטה ומה שקולינס מכנה – צניעות כובשת. בשלב זה של מנהיגות הדגש הוא על החברה ולא על ההצלחה האישית, על טובת הכלל ולא על האגו. מנהיגים משלב 5, מאופיינים על פי קולינס במיקוד שליטה פנימי לכישלונות (מאשימים את עצמם) וחיצוני להצלחות (מייחסים אותן לגורמי מזל וסביבה).

הבעיה הכי גדולה עם המודל הזה הוא שברגע שאנשים מנסים לבחון אותו על סביבתם מתחילה להתעורר ספקנות במקרה הטוב וציניות וגיחוך במקרה הפחות טוב. רבים מהאנשים מעלים בראשם את הבוס שמצליח באמצעות שליטה קפדנית באנשיו, את המנהל המניפולטיבי, את אלו התחרותיים עד כדי אימה, את היכולת להתקדם באמצעות תמרון בלתי פוסק בנבכי הפוליטיקה הארגונית ושאר התנהגויות אשר מצד אחד נחשבות כשליליות ואילו מהצד השני, נחשבות ככאלו הרצויות בעולם תחרותי המקדש תוצאה סופית.

ואז, כמעט כמו בהזמנה מגיע האיש בחליפה, דיוויד בלאט. כמה דקות אחרי שריקת הסיום שחותמת את העובדה שמכבי תל אביב באחת העונות המוזרות בתולדותיה, עולה לפיינל פור של הליגה האירופית הוא ניצב בפני השחקנים ואומר –

I'm happy for everybody here, you guys deserved this, you worked so hard for, overcame so many obstacles, so much diversity. We were down but we never out because you guys continued to work and believe and trust each other, and to give everything you had. I've never coached a team, ever, that I feel, deserves the kind of success that you guys have had, because of the character that you have. I'm appreciative for all of you for allowing me to coach you. You guys are terrific. Let's not stop here, let's keep going. Congratulations.

אתם מבינים – הבנאדם, מאמן מוערך, בעל מדליה אולימפית (לונדון 2012 עם נבחרת רוסיה), לקח קבוצת שחקנים טובים, אך לא הטובים ביותר מסוגם (אל מול כל שחקן במכבי ניתן למצוא שחקן טוב יותר ביותר מקבוצה אירופאית אחת) העלה אותם לפיינל פור ומה שהוא אומר זה – "תודה רבה על זה שאפשרתם לי לאמן אתכם". לא – "ראיתי/האמנתי/הייתי הראשון לזהות" אלא רק פרגון ותודה. כאילו בין שלל עיסוקיו בבניית תרגילים ואימון קבוצות הוא התפנה לכתוב את ההגדרה לצניעות כובשת בשביל קולינס.

אבל זה לא נגמר שם – שבועיים לאחר מכן במסיבת העיתונאים לאחר הניצחונות המפתיעים בחצי הגמר (בשנייה האחרונה מול צסקא מוסקבה) ובגמר המותח (לאחר הארכה מול ריאל מדריד) הוא מצטט את המילה האחרונה שאמר סטיב ג'ובס, מנכ"ל ומייסד אפל, לפני שמת – "WOW". וה- WOW הזה מסמל עבור בלאט את היכולת לראות עתיד אופטימי גם במציאות קשה. והוא עובר לדבר על האכזבות, הבעיות, הימים הקשים והמכשולים שקיימים בספורט ועל כך שהדרך שבה מתמודדים עם הקשיים האלו קובעת האם תוכל לנוע קדימה ויותר מכך האם כמאמן שאמור להנהיג את הקבוצה – תוכל בימים הקשים האלו להוביל את האנשים ולהוציא אותם מהחשיכה בה הם שוהים. וזה בדיוק כח הרצון והנחישות הבלתי מעורערת שהובילו אותו בהחלטה להיות עוזר מאמן ב- 2003, בדרך שבה הוא נהג כל העונה הזו ובכלל בחייו.

ואז הוא מצטנע שוב ואומר שמכבי תל אביב היא לא הקבוצה הכי מוכשרת ברמת הפרט מבין הקבוצות שהתמודדו, אבל היא הקבוצה הכי טובה כקבוצה. ונכון שכנראה בסדרת משחקים היא לא הייתה מצליחה לזכות באליפות, אבל אלו חוקי הטורניר – משחק אחד וזה כל מה שנדרש. והכי הוא שמח על המסר שהאליפות הזו נותנת למאמנים ולקבוצות – אפשר להגיע ליותר בפחות. וזה מסר כל כך יפה כי הוא לא מופנה לאוהדים או לשחקנים שלו אלא לאוכלוסייה שלמה – לכל ילד שמתאמן אי שם במגרש בטון, לכל מאמן שמתוסכל מהקבוצה שיש ברשותו, לכל מי שחושב שהוא לא גבוה מספיק, מהיר מספיק, מוכשר מספיק. זה המסר – אפשר להגיע ליותר. בפחות. ועל זה נאמר – WOW.

והערה אחרונה לסיום – חלק מהציניות שמתעוררת בעקבות המפגש עם המודל שמתאר את השלב החמישי של המנהיגות הוא בדיוק עקב אופיה היוצא דופן של מנהיגות משלב 5: היא נדירה, ניתן להצליח באופן אישי גם בלעדיה – אבל כשהיא מתקיימת – היא זוכה להערצה, פרגון מקיר אל קיר ושמחה כללית – כמו אלו שאפיינו כל חובב ספורט כשהוא שמע של החוזה שקיבל בלאט לאימון ב- WOW. NBA. פעם שנייה כי מגיע…)

ולמי שרוצה להתרשם בעצמו מקטעי הוידאו הנה הם:

היום השלישי –

דיוויד בלאט לקראת הפיינל פור (מומלץ לראות עד הסוף) –

מסיבת העיתונאים לאחר הזכייה ביורוליג –

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

על קבוצות ספורט וצוותי עבודה

עוד יומיים יתקיים משחק הסופרבול ה – 48, בין הסיאטל סיהוקס לדנבר ברונקוס. זמן טוב להעלות כמה שדברים שכתבתי לפני שנתיים והתייחסו לסופרבול אז ולצוותי עבודה, שתהיה שבת שלום –

בשישי בפברואר 2012 התקיים משחק הסופרבול ה- 46, גמר ליגת הפוטבול האמריקאית, בין הניו יורק ג'יאנטס לניו אינגלנד פטריוטס[1]. כרגיל אצל האמריקאים, היה מדובר באירוע ענק, כמעט מגלומני – משחק שנמשך קרוב לשלוש שעות, כלל שבעים אלף צופים באצטדיון באינדיאנפוליס, מעל למאה מיליון צופים כטלוויזיה בארה"ב, פרסומות בעלות ממוצעת של 3.5 מיליון דולר לשלושים שניות[2] ובמחצית הופעה בת עשרים דקות של מדונה. אין מה לומר, אמריקה בשיא כוחה ותפארתה. מעבר לכל אלו, היה גם משחק ספורטיבי שהצליח לתמצת את מרכיבי התרבות האמריקאית למאבק על הדשא – מה לא היה שם? יריבות רבת שנים בין שני נסיכים אמריקאים – טום בריידי ואיליי מאנינג[3] על שום דבר פרט לכבוד ויוקרה, מהגרים ושוליות, מתח עד לשנייה האחרונה ודמעות של שמחה ואושר מצד אחד ושל תסכול ועצב מהצד השני.

לכאורה, משחק פוטבול אמריקאי, מהווה דוגמה לעבודת צוות מופתית, מי שינטרל את האגרסיביות המוכנית במשחק ויעסוק רק בניתוח המהלכים יגלה ספורט קבוצתי מאין כמוהו – ספורט בו לשחקן היחידי כמעט ואין משמעות, הוא תלוי בחסימות של חבריו בקבוצה, ביכולת שלהם לתפוס את כדורים שהוא זורק, בכך שכל שחקן ירוץ לנקודה בה הוא אמור להיות, ויסתובב לקבל את הכדור בשנייה המדויקת, רק מתוך זה שהוא יודע שיש סיכוי שכשהוא יסתובב הכדור יגיע אליו.

אולם למרות זאת, במהלך המשחק היה ניתן להבחין בלי קושי, שלמרות שגם בריידי וגם מאנינג הם בעלי תפקיד מפתח[4], כל אחד בקבוצתו, אין ולו שנייה אחת אשר בה שניהם נמצאים על המגרש בו זמנית. למעשה, עקב המומחיות הגבוהה הנדרשת מכל אחד מבעלי התפקידים בקבוצה – קיימות בכל קבוצת פוטבול שלוש קבוצות שונות – קבוצת התקפה, קבוצת מעבר וקבוצת הגנה. וכך, בכמחצית מהזמן היה תלוי בריידי (או מאנינג, לא משנה) ביכולות קבוצת ההגנה שלו – אוסף של אנשים אשר לובשים את אותם המדים כמו שלו ומשתייכים לאותה הקבוצה, אבל למעשה אין לו שום אינטראקציה איתם במהלך המשחק.

יצא לי להיזכר במשחק הזה, בשבוע שעבר לקראת הכנה לסדנת הנהלה, אשר עסקה בעבודת הצוות שבה. מהסתכלות על קבוצות ספורט שונות ניתן להבחין בכמה סוגים השונים זה מזה ברמת המשמעת הצוותית הנדרשת מהחברים בה, השוני בתפקידים בין החברים בקבוצה ובתתי הקבוצות המתקיימות בה. הנה כמה סוגי קבוצות לדוגמה:

קבוצת פוטבול – קבוצה בה לכל אחד יש תפקיד משלו והוא מתרכז אך ורק בו. ההתמחות של כל אחד בתפקידו היא מוחלטת ואינה ורסטילית. בקבוצה מהקיימת אינטראקציה גבוהה מאוד בתוך תת הקבוצות שבה (התקפה, הגנה, מעבר) לעומת אינטראקציה נמוכה מאוד בין תת הקבוצות.

קבוצת גולף/טניס – זוהי קבוצה שבה הישגי הקבוצה מורכבים מההישגים היחידניים של החברים בה ולמעשה, פרט לסיכום ההישגים אין משמעות לתיאום בין החברים בקבוצה, שכן כל אחד מבצע את תפקידו בנפרד וללא קשר לשאר השחקנים למעבר למילה הטובה ולעידוד בין החברים)[5].

קבוצת ריצה/רכיבה על אופניים – קבוצה אשר בה כולם מבצעים את אותה הפעולה ובכל נקודת זמן, בהתאם להגדרה מוסכמת מראש, מישהו אחד אחראי להוביל. הרכיבה/הריצה בקבוצה מסייעת להישגים האישיים של כל אחד מהרוכבים (כל אחד משקיע פחות מאמץ כהתנגדות לרוח, מאשר אם היה רוכב או רץ בנפרד מהקבוצה)

קבוצת כדורגל – קבוצה בה לכל אחד יש תפקיד מוגדר והאינטרקציה בין החברים בקבוצה גבוהה יחסית, אבל יחד עם זאת, בחלק גדול מהזמן כל אחד נמצא בשטח המגרש המוגדר לו.

קבוצת כדורסל – קבוצה בה לכל אחד יש תפקיד מוגדר, אכל כולם משחקים בכל המגרש ונמצאים בכל הזמן באינטראקציה תמידית ותכופה, ניהד עם ורסטיליות מסוימת בין התפקידים השונים.

נבחרת החלומות האמריקאית באולימפיאדת ברצלונה

קבוצת רצי/שחייני שליחים – קבוצה בה כל אחד מבצע את אותו התפקיד, כאשר נקודות האינטראקציה בין האנשים הן חד פעמיות וקצרות, אך מהותיות ביותר (הפלת המקל גוררת פסילה של כלל הקבוצה).

מודל קבוצות הספורט, כאנלוגיה  לצוותי עבודה הוא תיאורי ולא שיפוטי, בכך שהוא מתאר כיצד הצוות נתפס בעיני חבריו ולא כיצד הוא אמור לתפקד. מצד שני חשוב לזכור, שהמטאפורה מבטאת תפיסה אשר מייצרת ציפיות והתנהגות. לדוגמה אם המטאפורה של צוות היא קבוצת גולף הרי שצריך להשקיע מעט אנרגיה בתיאום בין חברי הקבוצה ובעיקר לדאוג לתחושה השייכות והגאווה. מצד שני אם המטאפורה היא של קבוצת כדורסל הרי שההשקעה בתיאום בין כלל חברי הקבוצה צריכה להיות רבה ביותר ואף לבוא על חשבון ההשקעה היחידנית.

מכיוון שעבודת צוות מיטבית נקבעת בחלקה הגדול על ידי התיאום בין התפיסות והנחות היסוד בין החברים בצוות שווה לבדוק האם אכן הנחות היסוד והמטאפורה לצוות כקבוצת ספורט כלשהי אכן משותפות לכלל חברי הצוות. או ליתר דיוק – כמו איזה קבוצה הצוות רוצה להיות, מניסיון – כמו במשחק ספורט – מתקיים שיח מעניין, לא צפוי, לעיתים אף מותח – ותמיד מהנה.


[1] היה זה אחד ממשחקי הסופרבול המרתקים ביותר בשנים האחרונות ותיאור ההתרחשויות הדרמטיות שלו חורג מגבולות מאמר זה. יחד עם ,זאת, למי שממש מתעניין יוכל למצוא אותם בפוסט שכתבתי שעסק רק בו.

[2] המוצלחת שבהן לדעתי הייתה פרסומות לבנק אשר בה צולם שחקן יושב על כורסה ואומר "בבנק שלנו חשובה לנו שביעות הרצון של הלקוחות ולכן זה הזמן שלכם ללכת לשירותים". בשאר 25 השניות של הפרסומת לא קרה דבר. מופת של חשיבה יצירתית.

[3] קשה להגדיר את החלום האמריקאי במשפט – אבל אם להיות מיליונר, להראות טוב, להגיע לפסגה בתחום בו אתה נמצא ולהיות נשי לדוגמנית על (טוב, לא שניהם, רק טום בריידי) – הם הלקים נבחרים ממנו, הרי. שאין ספל ששני החבר'ה עונש על הקריטריונים.

[4] תפקיד ה- Quarter Back – רכז הקבוצה אשר אחראי למסור את הכדור לשחקנים האחרים. תפקיד אשר נתפס כחשוב ביותר כקבוצה, וככזה שסביבו, נבנים ומאוישים כל שאר בעלי התפקידים.

 [5] חשוב לציין שגם בקבוצת אלו, להשפעתם של המרכיבים הרכים של אווירה, לכידות ותחושת גאווה יש משמעות רבה. דוגמה לכך היא ההפסד של נבחרת ארצות הברית לנבחרת אירופה בגולף בגביע ריידר 2012, זאת לעומת הדירוג הגבוה משמעותית של שחקני ארצות הברית כשחקנים יחידים. דוגמה נוספת לכך היא סדרת ההצלחות של נבחרת ישראל בגביע דיוויס בטניס בשנים האחרונות מול נבחרות עם שחקנים המדורגים גבוה משמעותית ממנת,

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

על פרסומות, דור ה- Y והמרחק בין ראשון לציון לאמריקה

אני מניח שכל מי שראה את הגמר המדובר של אקס פקטור, נתקל באחת מהפסקות הפרסומות, בפרסומת  למסלול האקדמי של המכללה למנהל ראשון לציון של אדלר, חומסקי ורשבסקי. למי שלא – מומלץ לצפות בה, כי כמו שנאמר לומדים לפעמים, גם מה לא לעשות.

אם הפרסומת הזו לא הייתה לוקחת את עצמה ברצינות, היא יכולה הייתה להיות פרודיה מעולה לפרסומות. אין כאן שום קלישאה מילולית שפסחו עליה – פיסגה, דרך, דור, גבולות, מולטיטאסקינג, אתם ואנחנו – ואין כמעט שום דימוי ויזואלי שחוק שלא עשו בו שימוש – לפטופ, אייפד, טוסיק חביב, אופניים חשמליות, גורדי שחקים, ים, חליפת גלישה, מטבח עם מחבת בוערת ומשקפי היפסטרים.

ואם כל זה לא מספיק, אז הכי גרוע, מעבר לגיבוב הסטריאוטיפי, אם מישהו שם היה מתעמק מעט במה שנכתב על הדור הזה, הוא היה מגלה שלדור שמקדש את האני, את הייחודיות, ואת ההתפתחות האישית – מומלץ לא להפיק פרסומות שמדברת כולה ב"אנחנו".

אז מה כן? כרגיל התשובה היא פחות פשוטה ממה לא – אבל למי שרוצה הנה שני רעיונות שנותנים כיוון (במסגרת המאבק נגד איסור הפרסום על אלכוהול באינטרנט – פרסומות לבירה). האחד הפרסומות הנפלאה לקורונה שעושה חשק לקורונה עד הרגע שאתה מבין שזו בירה לא משהו (1.6 מיליון צפיות) – ממוקדת, שקטה ומבינה את הצורך של אנשים ביומיום למשהו אחר מעבר לעבודה-לימודים-סידורים-ילדים.

הרעיון השני הוא הפרסומת הלא פחות מגאונית של וניה היימן לבירה מכבי (מעל למיליון צפיות עד כה) – גם כאן לכאורה אוסף קלישאות ודימויים – אופניים באמסטרדם, מסך ענק בטיימס סקוור, אסייתים צופים בטלוויזיה בשדה, כדור הארץ מהחלל ועוד… אבל כנראה שהיימן הבין שאם כבר אוסף – אז הכי גדול, הכי איכותי, והכי משעשע – כי אם יש משהו שאנשים לא אוהבים בקשר לבירה, היא שלוקחים אותה ברצינות רבה מדי.

הפרסומת הזו של היימן (ושאר הפרויקטים המוצלחים שלו) הביאו אותו לפרויקטים חדשים בארה"ב, לעומת זאת, לצערי כנראה שהפרסומת של המכללה למנהל – הכי רחוק תגיע לראשון לציון.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | כתיבת תגובה

החוליה החזקה בשרשרת – על מותם וחייהם של המתווכים (קצת על טכנולוגיה וגם על פול מקרטני)

אחת מהאמירות הנפוצות על התקופה הנוכחית היא שהיא בזכות ההתקדמות הטכנולוגית מתאפשר קשר ישיר בין הצרכן ליצרן ("התיווך המסורתי התייתר מאז המצאת האינטרנט" כפי שכתב סמי פרץ בכתבה "העסקה הגרועה שלנו עם הבנקים ומנהלי הביטוח", הארץ 26.12.13)– אתה רוצה למכור דירה – אתה כבר לא צריך את העיתון בשביל מודעה – יש מספיק לוחות אינטרנטיים חינמים. אתה רוצה להקליט שיר ולהחשף לכל העולם – כל מה שאתה צריך זה סמארטפון מחובר לאינטרנט וידע טכנולוגי מינימלי בהעלאת קבצים ל- Youtube.

בחודש שעבר בהרצאה של נועם מנלה הוא נתן בתור דוגמה לקשר הישיר הזה ולדילוג על המתווכים בשרשרת את שתי ההופעות האחרונות של פול מקרטני – בטיימס סקוור בניו יורק ובקובנט גרדן בלונדון – הופעות אשר עליהן הודיע מקרטני ישירות למעריציו דרך חשבון הטוויטר שלו כשעתיים בלבד לפני תחילת ההופעה ועדיין – צפו בהן עשרות אלפי אנשים ללא כל פרסום מוקדם או תשלום לחברת יח"צ, הדפסת מודעות וכן הלאה.

בהבטחת הקשר הישיר ובדילוג על מתווכים – יש קסם רב, ההבטחה הזו פורטת על נימי הנפש של כל מי שרוצה להצליח בגדול, להתפרסם, להגיע לפיסגת ההר – ובעצם על מי לא? אם אין שרשרת תיווך – הכל נהיה פשוט יותר, כל אחד תלוי ביכולותיו הוא. יש משהו מעודד, כמעט אוטופי, במחשבה שאין צורך בתיווך ולכן תוך כדי ההרצאה התחלתי לשאול את עצמי האם זה נכון? האם אנחנו באמת מדלגים על חוליות בשרשרת או שפשוט התיווך המסורתי – עיתונות, מודעות נייר מתחלף בחוליות אחרות בשרשרת?

במהלך הסערה זוטא שעורר מימון ההמונים שבו השתמש עוזי וייל לספרו "חמישה חלומות" – הוא הגיב לכל מי שטען שהוא הרוויח עשרות אלפי שקלים ממימון ההמונים – הרבה מעבר למה שנדרש לו על מנת לסיים את הספר. וייל הציג את התחשיב ואת ההבדל הגדול בין הברוטו – הכסף ששילמו אלו שהשתתפו במימון ההמונים לבין הנטו – כמה הוא הרוויח מכל העסק. או במילותיו של וייל – "128 אלף שקלים, מינוס 6 אחוז עמלת האתר הד סטארט, מינוס 3 אחוז עמלת סליקת כרטיסי אשראי, פחות 55 אלף מחיר הספרים, פחות 15 אלף דמי משלוח בדואר, פחות 5000 שקל הוצאות הפקה, פחות 18 אחוז מע"מ, פחות 50 אחוז מס הכנסה. תעשו חשבון לבד: 17 אלף שקל. זה מה שיוצא, בסוף, בניכוי הוצאות ומיסים". גם אם ניקח מקדם ביטחון – שרשרת התיווך במקרה הזה היא משהו שלא ניתן להתעלם ממנו גם כאשר עושים שימוש בשיא הטכנולוגיה.

רגע, אבל זה בכל זאת עוזי וייל שלא ברור אם להאמין לו או לא – וחלק מהשרשרת היא עבור מוצרים מוחשיים – הדפסת ספרים. מה קורה בתחומים אחרים? גם כאן המשרעת היא רחבה – אבל המקרה של גט טקסי מתאר אירוע דומה – למי שעדיין לא יצא להשתמש בפיתוח – מדובר באפליקציה שמאפשרת להזמין מונית הנמצאת בקרבת מקום דרך המכשיר הסלולרי וכך חוסכת לנהגים המשתמשים בה את עלויות התחנה והסדרנים (ולצד זאת, מונעת מדור שלם של בני עשרה להנות מהקריאה האלמותית בקשר – "מי פנוי באלנבי?"). מה יוצא לגט טקסי מהשימוש? עמלה שהיא שקופה ללקוח אבל לא לנהג המונית, כיוון שהיא נגזרת ממחיר הנסיעה. אין פה טענה לגט טקסי – מן הסתם כחברה היא צריכה להרוויח, אבל אין ספק שאותו נהג מונית שקודם עבד בתחנה גשמית, לא ממש מרגיש את קיצור הדרך בין הצרכן (הנוסע) ליצרן (הוא עצמו).

שתי הדוגמאות האלו (לצד רבות אחרות) מציגות את הטרנספורמציה שעוברת שרשרת התיווך לפלטפורמה טכנולוגית יותר – מעין שינוי ממעלה ראשונה של שרשרת התיווך – עוזי וייל לא משלם לחברת קידום מכירות אלא לפלטפורמת גיוס כספים, נהג המונית לא משלם לסדרן בתחנה אלא למפתחי האפליקציה. אבל שווה לשים לב לשינוי ממעלה שניה שעוברת שרשרת התיווך בעקבות הצמיחה של אתרי הענק – גוגל, פייסבוק ו- YouTube (וגם Ebay, amazon ודומיהם).

כאן השינוי הוא קצת אחר ומזכיר את הבדיחה על ההוא שעבר במכס עם שיירת חמורים פעם אחר פעם ואמר שהוא מבריח ופעם אחר פעם לא מצאו שום דבר לא בכיסיו ולא בתיקיו, ורק אחרי כמה שנים שכבר הבטיחו לו שלא יעשו לו כלום אם הוא יגלה מה הוא הבריח בכל השנים האלו – אז הוא ענה בפשטות: "חמורים". בדומה לכך לכאורה קל לפספס שבעצם אתרי הענק האלו הם מתווכים בין מי שרוצה למצוא מידע לבין מי שרוצה להפיץ אותו. וכמו בכל תיווך גם כאן יש כסף ודי הרבה, ובעזרת תעלולי מס למינהם – הרבה מהרווחים לא מגיעים בחזרה לטובת הציבור, יש מתווכים למתווכים (חברות שעוסקות בקידום אתרים ברשימות החיפוש של גוגל) ובעיקר יש ריכוז של עושר וכח אצל מספר מצומצם של גופים פרטיים שלא רק שעוסקים בתיווך אלא גם שבניגוד לתיווך המסורתי – היצרן שמספק את חומר הגלם לתיווך לא נהנה ממנו במישרין. דוגמה לכך היה אפשר לקרוא בסוף השבוע בראיון עם אסף אבידן בידיעות, כאשר הוא עונה לשאלה מה יוצא ממאה מיליון צפיות ב- YouTube – "קשקוש, כלום, זו צורת עושק יותר גרועה ממה שהייתה אי פעם. רואים משהו אבל יש כל כך הרבה גופים בדרך, והפרסומות לא שוות יותר מדי כסף, רק יוטיוב מרוויחה מזה. על הופעה אחת או שתיים אני עושה יותר מיוטיוב בשנה".

אז כנראה שלא ממש נעלמו המתווכים, ויכול להיות שדווקא מהפכת המידע וכמות האינפורמציה (וכמות הזמרים החובבים ששרים את עצמם לדעת בגרסאות קאבר) ההולכת וגדלה מחייבת את קיומם ואף מעצימה את המקום שהם תופסים, ולכן שווה לשאול לא מה קורה כאשר המתווכים נעלמים, אלא איזה סוגי תיווך ידרשו בשנים הקרובות.

ומה בדבר הדוגמה של פול מקרטני בהתחלה? האם היא לא ממחישה את חוסר הצורך במתווכים? ובכן – אם אתם עוברים את מבחן פול מקרטני בתעודת הזהות (תוציאו את תעודת הזהות שלכם – אם כתוב בה שאתם פול מקרטני – עברתם), אכן אתם לא צריכים מתווכים. בעצם – זה לא ממש קשור לטכנולוגיה. גם לפני יותר מארבעים שנה ב- 30.1.1969, הופיע פול מקרטני (ביחד עם שאר הביטלס) ללא כל הודעה מוקדמת, על גג חברת התקליטים Apple. גם אז לא היו חסרים צופים.

הביטלס מופיעים על הגג

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 3 תגובות

זה לא גברת – זה הדור… מה שאנחנו יודעים ולא יודעים על דור ה- Y

הנה רצף חלקי של אירועים מחמשת החודשים האחרונים שעסקו במישרין בדור ה-Y –  השער של מגזין ה- TIME (מאי 2013), השער של מוסף הארץ (כנ"ל, עם כתבה מתורגמת מאותו TIME), כנס איפ"א האחרון (ינואר 2013), יום עיון בנושא של המכללה האקדמית תל אביב יפו (מרץ 2013), כנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי בנושא "ביטחון לאומי ודור ה- Y" (יוני 2013) וסביר להניח שהיו עוד כמה אירועים שהחמצתי. אבל אין ספק שכשדאגלס קופלנד טבע ב- 1991, את המושג "דור ה- X", הוא לא שיער שהמשכו הישיר יעסיק את כלל האנושות באופן כל כך אינטנסיבי, רבע מאה אחרי.

למה יש כל כך הרבה כנסים, כתבות ועיסוק? כנראה בזכות שילוב של כמה גורמים – זה כיף – זה משהו שנמצא סביב כולנו, זה מגניב – מדברים על רשתות, תמיד מראים קטעי YouTube משעשעים, זה buzzword, זה הייפ (ועוד כמה מילים של דור ה- Y), או כל דבר אחר שתקראו לו. אבל מעבר לזה יש משהו מנחם באשליה שהנה אנחנו על סף פענוח הגנום הדורי ויכול נוכל לו ולכל התנהגויותיו, תחושותיו ומעשיו. מתקשים בגיוס עובדים לארגון – אין בעיה – הבינו את הדור, זה הכיוון, מתקשים בשימור עובדים – זה הרי כי אתם לא מודעים שהשתנו הזמנים. קשה לחנך את הילדים – זה בגלל, טוב הבנתם כבר… (ואם נדמה לכם שצמד המילים "דור ה- Y" הוא ה- TQM של שנות ה- 90, אז זה בסדר, גם לי נדמה).

וכשהעיסוק הופך להיות אינטנסיבי כל כך – צריך לחדש, לומר את הדברים אחרת, בעוצמה מוגברת, חזקה יותר, כי מסביב הרי יהום הסער, גשם שיטפון. וכך מתגלגל לו ברחבי הרשת, מאמר שנקרא "מפקדי המסכים" של האנתרופולוג תמיר ליאון. המאמר משנת 2009 סוקר את דמות החייל הישראלי על בסיס תצפיות אנתרופולוגיות בקרב בני נוער וראיונות עם מפקדים. מסקנות המאמר לגבי דור ה- Y, הן חד משמעיות ומדאיגות – בעקבות הישיבה הממושכת מול מספר סוגי מסכים (טלפונים חכמים, טאבלטים, טלוויזיות, מחשבים וקונסולות משחק) נפגע מספר נרחב של היבטי חיים, אשר ביניהם נמצאים: התפתחות היכולות התקשורתיות, כושר גופני בסיסי, יכולת התמצאות במרחב, יכולת המנהיגות, מעלה את רמת האגרסיביות, מעכבת את רכישת העצמאות וכמו כן פוגמת ביראת הכבוד הבסיסית וביכולת לקבל סמכות הירארכית.

הביסוסים שמביא ליאון לדבריו במאמר ובהרצאותיו משכנעים – ציטוטים של מפקדים שמוכנים להישבע שבעבר היה טוב יותר – היינו נועזים יותר, מתמצאים יותר, לוחמים כשירים יותר, סטטיסטיקות לגבי שהייה מול מסכים, ותיאורים אנקדוטלים של משחקי מחשב, אלימים יותר מבכל תקופה אחרת וכפי שהוא כותב בנוגע לנושא האלימות – "בני הנוער היום, אשר רחוקים מהטבע הרבה יותר מהוריהם וחולקים שעות מסך רבות מפתחים רמות מתח ואגרסיביות גדולים יותר (במיוחד ככל שרבים יותר חיים באזורים אורבאניים) ונתוני אלימות הנוער ידועים לכולנו."

אבל עצירה לחשיבה – מעלה את השאלה הפשוטה – מה יש כאן מעבר לאנקדוטות ולמתן שופר לאמירות לא מבוססות, שאין ספק שהפחד מטכנולוגיה או ההתנגדות לשינוי הן חלק בלתי נפרד מהן. הטענה שהכושר הגופני נפגע בצורה משמעותית בקרב בני הדור הנוכחי, לא ממש מסתדרת עם הגידול בפופולריות של מירוצי השטח והכביש בשנים האחרונות (ובשיטת באנקדוטות הלחם באנקדוטות אחרות – במירוץ הלילה של נייקי השנה בתל אביב השתתפו 20,000 איש, ההרשמה השנה לתחרות ריצת השליחים "הר לעמק" הסתיימה תוך 15 דקות, כיוון שהגיעה ל- 2000 משתתפים). הטענה על רמת אלימות הנוער, בייחוד באזורים אורבאניים, מסתדרת עם התיזה המגמתית – אבל פשוט לא מסתדרת עם עובדות (אבל למה להתעקש לדייק במידה, אם אפשר לזרוע אימה). אם ניקח מקרים של אלימות לאורך ההיסטוריה, אין ספק שברמת המאקרו, התקופה האחרונה דווקא מאופיינת בשלווה יחסית. (ליאון פשוט שכח לצין שתי מלחמות עולם, שואה, רצח עם בברית המועצות שהתרחש ברובו באזורים חקלאיים ועוד כמה אירועים, קורה). ואפשר להמשיך כך הלאה לגבי שאר טענותיו, למי שרוצה ביסוס נוסף לפיסקה הזו – מומלץ שיקרא גם את מאמרו של עזי ברק – תפסיקו לפחד, תתחילו לחנך.

טענה נוספת שעולה לגבי הדור היא טענת האובססיה בעיסוק עצמי עד כדי נרקיסיסזם. הטענה הזו בניגוד לטענות הקודמות, מגובה בטיעונים מחקריים מסוימים, אם כי גם כאן קשה להתמודד עם כמה אירועים הקשורים לבני הדור הנוכחי – כנסת ישראל הנוכחית היא הצעירה ביותר בהיסטוריה, ממצא שמצביע דווקא על רמת מעורבות חברתית גבוהה יחסית, בדומה לכך המחאה החברתית בקיץ 2011, הובלה על ידי בני דור ה- Y, וכפי שכתבה נעמי דרום בכתבה ב"הארץ" שיעורי ההתנדבות בקרב בני הנוער בישראל נחשבים גבוהים. בארה"ב מובילי תנועת Occupy Wallstreet (תנועה צפון אמריקאית אשר נאבקת לשוויון כלכלי וחברתי) גם הם בני דור ה- Y. (ומצד שני מרבית האנשים אשר מזוהים עם תאוות הבצע שהביאה למשבר הכלכלי האחרון – הם דווקא בני דורות קודמים – עוד נקודה למחשבה). דו"ח של ענקית הייעוץ PricewaterhouseCoopers העוסק בעולם העבודה בשנת 2020, טוען כי בשנים הקרובות אחת מהמגמות עיקריות בקרב ארגונים תהיה התפתחותה של "אכפתיות ארגונית" – התפתחות מצפון חברתי בקרב ארגונים ושיקולים כגון: אחריות חברתית, דאגה לסביבה, קיימות ושינויי אקלים כגורמים המניעים ארגונים לפעול לאור דרישות הצרכנים בנושאים אלו.

אז עם מה אנחנו נשארים בנוגע הדור? לגבי התקופה? האם כדברי דמותו של אהוד יערי ב"ארץ נהדרת" – "מה שהיה, לא יהא עוד?" (או לחילופין, אולי "מה שהיה, הוא שיהיה…"?). סקירת המחקרים והתחזיות, מעלה מספר היבטים המאפיינים את הדור ואת התקופה הנוכחית:

1. אגו חזק – יש שיגידו עד כדי נרקיסיסזם, אבל אין ספק שהרצון הטבעי לביטוי עצמי הולך ומתממש באופן מוגבר בתקופה הנוכחית ובייחוד בקרב בני הדור הצעיר. הטכנולוגיה מאפשרת את המימוש של הרצון הזה באמצעות אינספור דרכים להעלאה ופירסום של תוכן אישי – בלוגים, סרטוני YouTube, תמונות אינסטגרם, עמודי פייסבוק וכד' ומשפיעה על הרצון ההולך וגובר לקבלה עצמית ולצידה הולך וגובר כוחן של תנועות המעמידות את זכות הפרט במרכז.

2. עיסוק אינטנסיבי במשוב והערכה – שטף המידע והצפת התוכן הופכים את המשוב לכלי הכרחי למתן מענה לשאלה עד כמה ניתן לראות את העיסוק הה בתוכניות הטלויזיה הפופלאריות אשר סוגיית המשוב היא בליבת העיסוק שלהן – מאסטר שף, The Voice, כוכב נולד ואף הישרדות והאח הגדול בדרכן.

3. הסתגלות טכנולוגית מהירה – זהו איפיון גם של דור וגם של התקופה – חידושים טכנולוגים מופצים ומוטמעים במהירות רבה יותר מאשר בכל תקופה אחרת, הטכנולוגיה נהפכת לסביבה אליה גדלים ילדים, תינוקות לצד אנשים מבוגרים לומדים במהירות להשתמש במכשירי אייפד וטאבלטים.

baby ipad

4. הצורך במנהיגות – לכאורה זוהי נקודה טריוויאלית, אבל חשוב לציין אותה. הטכנולוגיה אומנם מקלה על יכולת ההתארגנות, הצורך במתווכים נדמה כהולך ופוחת,  ולעיתים אף נדמה כי הנה הגענו לעולם השטוח ולקץ המנהיגות. אבל כל אלו מטעים, לפחות לגבי הצורך במנהיגות. דווקא לאור ההתארגנויות הרבות ושטף הצרכים שמחפשים לבוא לידי ביטוי, יש גם צורך במנהיגות. היא אומנם נראית מעט אחרת מאשר בדורות הקודמים, בהתאם לאגו החזק המאפיין את התקופה ואת הדור, יש הסכמה על הדגש שאמור להיות על האותנטיות ולא על רשימת תכונות מוגדרת מראש. המנהיגות בדור הזה חייבת להיות מחוברת להקשר בו היא פועלת ולשלב בין החזון לבין המעשה המוביל למימושו.

אם כל אלו משותפים לדור, מדוע נדמה כי הוא מאופיין ברעות החולות שהוזכרו קודם לכן, אלימות, חוסר אכפתיות, נתק בקשר הבינאישי, יכולות פיזיות מוגבלות וכד'? זוהי שאלה מעניינת לדיון – יכול להיות שיש כאן נטיה טבעית של בני דורות קודמים לחשוש משינויים ובהתאם לכך לראות את הסכנות של בני הדור החדש, יכול להיות שזו הטיה שכיחה בקבלת החלטות על סמך תצפיות – אנחנו זוכרים יותר את האירועים החריגים ונותנים להם משקל יתר יתר. וייתכן שאכן רב הדומה על השונה והמשפט הנודע של סארטר (בן דור ה-…) מתוך המחזה "בדלתיים סגורות" – "הגיהנום הוא הזולת" נכון גם לדורנו אנו –  רק שהפעם הזולת הוא הדור הצעיר ותיוגו כ"גיהנום" משחרר מהצורך להתמודד איתו.

למי שקרא עד לכאן מגיע גם להתפנק בשני קטעי YouTube (אי אפשר בלי…) – ראשית הפרסומת המצויינת של מיקרוסופט אשר מזכירה לנו איזה טכנולוגיה הייתה קיימת בשנות התשעים:

והסרטון החביב הבא שמשדך בין משה רבנו לפייסבוק ותוך כדי מהווה פרספקטיבה מעניינת על מנהיגות והיכולת לחולל שינוי בעידן הנוכחי:

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | כתיבת תגובה

על כתיבה יצרכנות ועוזי וייל – עידכון

היום בצהרים פתחתי את תיבת המייל שלי ומצאתי בה את התגובה הבאה ממתינה לאישור – "ועכשיו כשהוא יצא בהוצאה גדולה אתה לא מרגיש מרומה? שלא לומר קצת אידיוט?". אני מודה שבהתחלה לא הבנתי במה מדובר – הרי קניתי את הספר של וייל כשאני יודע שאני משלם יותר ממה שאשלם בחנות (אם כי לא בהרבה). למה עשיתי את זה? – א. כי יש לי פטיש לספרים חתומים, ובניגוד לאריאנה מלמד (ראו בהמשך), אני לא גר במקום שמאפשר לי להגיע לירידי שבוע הספר ולקנות את הספר גם בהנחה וגם בחתימה. ב. כי רציתי להיות חלק מתהליך שמדלג על מתווכים ולקנות ספר ישירות מסופר שאני מעריך ונהנה שנים רבות מכתיבתו במדיות השונות נראה לי אחלה רעיון.

אני עדיין מאמין בשני הדברים האלו ולכן תשובתי לתגובה היא לא ולא (ובעיקר לא מרגיש אידיוט, לפחות לא בגלל ההחלטה הזו בחיי). במהלך הערב גיליתי שהתגובה הזו היא ביטוי לסערת רשת מלאת טענות לגבי ההתנהלות של וייל. מישור אחד של טענות הוא לגבי העובדה שחלק ניכר מהאנשים לא הצליחו להבין שהספר יצא בהוצאת ספרים גדולים ממילא, גם ללא תמיכתם ואילו המישור השני מעלה את הטענה שהבקשה של עוזי וייל לכסף למימון הפרוייקט, הגיעה בשלב שהספר היה גמור, כך שהוא אומנם הרוויח מהמימון, אבל מבחינת סדר הזמנים לא הגיוני שהכסף שנצבר הוקדש במישרין לסיום הספר.

אני אתן לקוראים לשפוט בוויכוח מי צודק – הנה כמה מהפוסטים היוצאים נגד עוזי וייל – אריאנה מלמד ואסתי סגל והנה התגובה שלו. (ובנוסף קישור לדיווח בחדר 404). אבל כמה מחשבות שלי על הנושא –

א. האינטרנט והטכנולוגיה שמאפשרת מימון ציבורי הן פלטפורמות. אין כאן שינוי של סדרי עולם – לסופר צעיר ולא מוכר היה קשה לגייס מימון בעבר, וגם בעזרת המימון הציבורי לא יהיה לא קל. בהיבט הזה, אכן למי שחזק ומפורסם יהיה קל יותר לדלג על מתווכים מאשר למי שלא. עולם אכזר.

ב. בהמשך להערה הראשונה המימון הציבורי הוא לא גן עדן של תום לב, הוא ימשיך להיות כפוף למניפולציות, תרגילים שיווקיים ושאר ירקות. למה? שוב מצד אחד טכנולוגיה, מצד שני טבע האדם.

ג. הקשר הישיר הוא דו צדדי – וייל בהקשר הזה נהנה גם מהדבש של אלו שתמכו בו, שיתפו ושילמו אבל גם מהעוקץ בדמות פוסטים ארסיים ותגובות נאצה בפייסבוק. קשים הם חיי האמן – גם זה לא השתנה.

ד. ימשיך להיות מעניין.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה