אמל"ק: תָּראו את הילדים שלכם בשיחות וידאו, זה נורמלי וחשוב.

וביתר אריכות – ההנחיות הנפוצות לקיום שיחת וידאו מחוץ למשרד הן למצוא פינה שקטה עם רקע ניטראלי, לסגור את הדלת, לשים אוזניות, ומכאן השמים הם הגבול לפריצות דרך מחשבתיות. אלו הן באמת הוראות מאוד יעילות, אבל ברור שהם נכתבו למצבים בהם עובדים מהבית, ולא עובדים מהבית, ובמקביל מעסיקים ילדים שאסור להם לצאת מהבית. הסתכלות סוציולוגית והשתתפות פעילה בעשרות שיחות וידאו בשבועיים האחרונים מגלה קליידסקופ מרהיב של החשכות והדלקות שידורי וידאו אינטנסיביים (בד"כ שניה אחרי שמופיעה כף יד קטנה בפריים), רקעים וירטואליים שמופיעים ונעלמים באורח רנדומלי לכאורה, לצד השתקות ווקאליות ומחשוביות, המצטרפות גם הן לניסיון הנואש וחסר התוחלת להשאיר את החיים עצמם מחוץ למאורעות הארגוניים.

וכמו כל מי שיש לו, או היו לו את הצירוף של ילדים קטנים ושלט של טלוויזיה, יודע שלא יעזרו כמה צעצועי התפתחות חקורים, עטורי פרסים ותשבוחות יש בהביטאט הדירתי – ילדים נמשכים לדברים שמפעילים דברים אחרים, בטח ובטח אם אחד מההורים שלהם משתמש בו. ועד שהם פחות מתרגשים מהשלט, באה כרגע שיחת הוידאו והחליפה אותו. אז אפשר להיאבק ברצון הזה שלהם להיות חלק ממנה – זה לא עוזר לא לריכוז ולא למניעה. אבל הבשורה הטובה היא שאפשר לעשות משהו אחר. לפני שנתיים למדתי מסתיו אורן רוזנברג ואדר ארד בביקור בבית הספר יהודה המכבי בתל אביב, שלילדים יש יכולת מצוינת להתרכז בכיתה עם קירות שקופים. מהסיבה הפשוטה שלאחר כמה דקות הם מבינים שאין שום דבר שווה בחוץ פרט לעולם רגיל שנראה להם לגמרי נורמלי ודי משעמם, כמו שהוא באמת. ובכלל, עדיף שהקירות יהיו שקופים כי ככה אפשר לראות ולהירגע שאף אחד לא מסתיר שום דבר ולא להיות שקוע במחשבות על מה מנסים להסתיר או לחילופין, מה עושה השלט הזה.

ובאותו הקשר – מי שמנהל, או מנהלת שיחות וידאו בימים האלו, המשפט הכי נכון ואפקטיבי שניתן לומר הוא המשפט הבא: "למי שיש ילדים זה בסדר גמור אם הם מדי פעם או אפילו כל הזמן יופיעו על המסך – זה אפילו די חמוד, והזדמנות להכיר יותר, ולגבי השיחה עצמה – כולנו מבוגרים ויכולים להתרכז גם כשיש ילדים בפריים". למתקדמים גם מומלץ להראות דוגמה אישית ולהראות את הילדים שלהם, זה רק יעזור גם לשיחה וגם להמשך הדרך.

   מה הרווחים? ברמת הפרט – ריכוז, ברמת הצוות – קירבה וברמת הניהול – אותנטיות. ריכוז כי יהיה אפשר להתייחס לשיחה מבלי להתרכז כל שניה בלכבות או להדליק את הוידאו לסירוגין, ולהרגיש מבוכה ממשהו די אנושי ורוב הזמן גם רצוי. ריכוז כי יהיה ניתן להפחית את העיסוק במחשבות על איזה הורה אני שלא הצליח לגרום לילדים שלו להיות מחוץ לפריים בשיחה הכל כך חשובה הזו. (הורה נורמלי. באמת שיותר מלחיצים אותי אלו שכן מצליחים). וריכוז כי בדומה לקירות השקופים ביהודה המכבי, אחרי שיחה וחצי גג ילדים קטנים מבינים שיש הרבה דברים יותר מעניינים משיחות וידאו, גם בתוך הבית. (לא, זה לא מונע את קריאות השבר על צעצוע שנלקח, נפילה, שוקולד שנגמר או כל דרמה אחרת – אבל היי, אלו החיים).

   קירבה – כי לראות ילדים של אחרים, ובכלל אנשים אחרים במצבים אנושיים שהם לא רק עבודה זה בונה צוות. על זה מבוסס כל הרעיון של בילוי משותף עם חברים לעבודה, פעילויות גיבוש אקסטרימיות, או כל שאר הרעיונות המקוריים שבדרך כלל ארגונים משלמים לא מעט כסף עבורם ומניבים תוצאה פחות טובה. באחריות.

   אותנטיות – כי כשמי שעומד בראש הצוות, מביא את הילדים שלו לפריים, הוא מעביר את המסר שגם הוא מתמודד עם אותם קשיים ואתגרים כמו כל אחד אחר. זו הדרך הכי טובה להעביר את המסר שאף אחד לא לבד בהתמודדות הזו. ונכון, זה לא פשוט להודות בזה, אבל זמנים מיוחדים, דורשים פעילות מיוחדת. וכרגע, לכל הדעות, אלו זמנים מיוחדים שדורשים אומץ מיוחד.

ומשפט אחרון, אם יש מסביבכם אנשים, בבקשה שימו אוזניות. לא כדי שלא יפריעו לכם, אלא בעיקר כדי שהשיחה שלכם לא תפריע לשאר הסביבה – קורים בה דברים לא פחות מעניינים, כשתורידו אותן, תצטרפו קצת.

   בתמונה: ההשראה לפוסט הזה, מישהי כתבה לי שזה מגוגל, אבל לא הצלחתי לאתר. בכל מקרה – זו הדרך.

אחד המדריכים שהיו לי אמר פעם שכל הסיפור ביעוץ ארגוני ואישי, בניגוד לאמירה הקלישאתית, הוא To make a short story – long. או בעברית, להפוך סיפור קצר לארוך. וזה משפט מקסים, חשוב, נכון ומעורר מחשבה. דווקא, כי באופן די פרדוכסלי, הוא מקיף הרבה מאוד עושר ורעיונות במשפט קצר אחד.

להפוך סיפור קצר לארוך, מכיוון שיעוץ ארגוני לוקח את מה שנראה, שגלוי לעין, שמעל לפני השטח, ורואה את כל אלו, אבל בעיקר מתייחס למה שמתחת – לסמוי, למה שמניע, למה שמוביל לכל מה שרואים מעל. לא לאמירה ולתוכן בלבד, אלא לסיבה בגללה היא נאמרה, ולא רק לסיבה בגללה היא נאמרה, אלא גם למגוון הסיבות בגללן לא נאמרה אמירה אחרת, ולא רק לסיבות, אלא גם לזמן, ולזמן שלא, ולבחירת המילים, ולאלו שלא נבחרו, ולמקצב, ולטון, ולהקשר, ולהיסטוריה, ולרווחים שנוצרו בין המילים, ולאלו שיכלו להיווצר ולא נוצרו, נשארו מיותמים מקול, על רצפת חדר העריכה של הנפש.

והנה, כל אלו, ועוד רבים וחשובים אחרים הופכים את הסיפור הקצר שמורכב מאמירה אחת, מכמה מילים שמתכנסות למשפט, לסיפור ארוך, ארוך מאוד, אבל כזה שמייצר העמקה, למידה ותובנה שהיא מעבר לכל אמירה ספציפית אחת. וכמו היעוץ, כך גם הקורס – אוסף של סיפורים קצרים – חוזה, שיחה, משוב, בניית תוכנית עבודה, כניסה לתפקיד, כתיבה וסיום תפקיד, שהפכו פעם בשבועיים, בבוקר יום חמישי, לסיפורים ארוכים. סיפורים שהורכבו מתיאוריה, מדילמות, סימולציות, וצ'ק אין, והצגת נושא, והתייחסויות, ו-ויכוחים, ותפיסות, ושאלות, ועוד התייחסויות, וחוזר חלילה.

וגם עבורנו, כל סיפור קצר, שלוש שעות וקצת של שיעור, היה ארוך. כי היו חשיבה והתייעצויות ושיחות שלפני, ותחקיר אחרי, ועוד חשיבה ועוד תחקיר, ועדכון של המצגת והפלייליסט, וחשיבה עליכם, ומה יתאים ומה פחות, מה להוסיף ומה להשמיט, על מה להרחיב ומה לקצר. וכך מצאנו את עצמנו בסיפור לא קצר בכלל, אבל מאתגר, מלמד ומספק זווית התבוננות נוספת כמו שסיפור טוב יכול וצריך להיות.

במה נברך בסוף הקורס? שנשכיל לפתוח מרחב, לברר את הכוונה, להעלות שאלות, לתת מקום למה שקשה לומר, להסתכל מהעיניים שלנו, אבל גם של הנועץ וגם של הארגון, להקשיב לתוכן אבל גם לתהליך, למילים וגם למנגינה, לשקף את ההתנהגות ולא פחות מכך את הרגש – או בקיצור, להפוך סיפור קצר, לארוך.