במהלך השבועיים האחרונים התפרסמו שתי כתבות מעניינות ב-"הארץ" ו- "The Marker". אלון עידן בטורו: אז איתייצ'וק חמוד, מזל טוב גם ממני (הארץ, 28.6.18), הצביע על הבעייתיות בסרטוני הברכה הגנריים של דמויות מפורסמות המוקרנים בימי הולדת ומייצרים התרגשות של הילד אשר מבוססת על שקר (שלדמות באמת אכפת ממנו) ביחד עם מחויבות הורית להיכנע ל"משחק השקר" הזה. ב- "The Marker", גיא רולניק (אריק פינטו מציג: בנק הטורטלים) תיאר לא רק את העלות הגבוהה של סרטון מערכון הטורטלים שהופק לרגל אירוע הוקרה של בנק הפועלים לעובדיו, אלא גם את ההקבלה בין הנהלת הבנק לדמויות במערכון.
ולמרות שכנראה "הארץ" לא התכוונו לכך, הקריאה בכתבות זו אחר זו, מייצרת הקבלה יפה בין המישור האישי המביא הורים לבקש מאישיות מפורסמת ברכה לרגל יום ההולדת של הילד/ה והמישור הארגוני המביא מנהלים לחשוב שהדרך להביע הערכה לעובדים או לחגוג ציון דרך ארגוני משמעותי היא באמצעות תשלום לשחקנים להפקת מערכון הקשור לחיי הארגון.
ובשני המקרים מדובר ביצירת תודעה כוזבת, כזו המנסה ליצור בקרב הילד תחושה שבאמת אכפת לדמות המברכת מיום הולדתו וכזו שמנסה להשכיח מהעובד אותו מנסים להעריך שהסיבה היחידה שאסי כהן (או כל שחקן אחר) מופיע במערכון הארגוני היא לא מעצם הערכתו את הארגון אלא מעצם ההתקשרות החוזית. ולמרות שזה (כמעט) תמיד משעשע, ויש המון מחיאות כפיים באולם או בחוות רונית או בלטרון, וכנראה גם אפילו יום למחרת החבר'ה יגידו: "איזה אלוף היה יובל סמו או אדיר מילר", כאן זה יסתיים. וכמו שאף ילד כנראה לא ירגיש אהוב ומוערך ורצוי חודש אחרי יום ההולדת מתוך זיכרון שביום ההולדת שלו איחל לו מזל טוב איש שהוא לא מכיר, כך גם אף עובד לא הופך למחויב יותר לארגון כשהוא נזכר כשבאירוע סוף השנה הופיע שלומי שבת.
וכמו במשפחה כך גם בארגונים התמשכות הסרטונים האלו נובעת ממספר סיבות:
חוסר היכולת לעמוד בתחושת המבחן שכן אצל אל על הופיע עומר אדם ובאירוע של בנק הפועלים ריטה ואת הבן של השכנים שנמצא באותה הכיתה ברכה נועה קירל וזה מבחן שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד בו.
הם מצטלמים טוב. ושיווק זה חשוב ויש משהו להתפאר בו, לא משנה אם הוא הביא תועלת או לא. לך תצלם איך הארגון נותן תחושת משמעות, יותר פשוט להביא את עברי לידר.
והסיבה השלישית היא שזה באמת אירוע כייפי ומהנה – אנשים רוקדים, צוחקים ונהנים, הצרה היא שהכיף הזה, אם הוא עומד בפני עצמו ולא קשור להתנהלות היומיומית בארגון או בקשר ההורי, הוא לא משאיר אפקט מעבר לאקורד הסיום. ד"ר יורם יובל כתב שהדרך לאושר לא עוברת דרך מיקסום ההנאות כיוון שאנחנו מתרגלים להנאות מהר ומאבדים את הכיף באותה המהירות, מכך אפשר להבין גם שהדרך למחויבות ארגונית לא עוברת דרך הגדלת האירועים הכייפים בארגון.
כמו במקרה האישי וגם במקרה הארגוני, לא הדמות המברכת היא זו שעושה את ההבדל, אלא ההורה במישור האישי או המנהל בארגון. לא סתם פתח גבריאל גרסיה מארקס את "מאה שנים של בדידות", אחד מגדולי הרומנים של המאה ה- 20, במשפט: "שנים רבות לאחר מכן כשיעמוד הקולונל אאורלינו בואנדיה מול כיתת היורים יזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח". מארקס, בחוכמתו כי רבה, הצליח ללכוד במשפט פתיחה אחד את כלל מרכיבי המשמעות – מערכת יחסים, חניכה, קשר אישי וחוויה חדשה ולא מוכרת – היוצרים זיכרון שאינו דוהה במרוצת הזמן.
ובהתאם לכך, כשבאים לפתח מחויבות של עובדים לארגון, מומלץ שארגונים יקדישו יותר זמן למחשבה איך הם לוקחים את אנשיהם לראות קרח – לבנות מערכת יחסים, חניכה המבוססת על קשר אישי ולהביא להתנסויות חדשות ופחות על מי יגיע להופעת סוף השנה. זה גם עולה פחות כסף (אבל מצריך יותר קשב והתבוננות פנימית) וגם מועיל יותר – אחרת הפתיחה של "מאה שנים של בדידות" הייתה נראית כמו משהו בסגנון הבא: "שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורלינו בואנדיה מול כיתת היורים, יזכר באותו ערב רחוק בו איחלה לו זמרת מפורסמת, שלא הכירה אותו, יום הולדת שמח על גבי מסך ענק מול מאות מוזמנים"
התמונה למעלה היא ציור בשם "גרינלנד מס. 63" של זריה פורמן. (השימוש באישור האמנית). מצורף קישור לאתר המומלץ שלה
לקריאה נוספת על מה כן אפשר לעשות במקום (טוב, לפחות בנוסף) לאירועים כאלו –
המדריך ליצירת שמחה בעבודה 1 (כנרת רוזנבלום)
אדם ואירגונוֹ 