איך להרוס תרבות ארגונית באמצעות סקרים – לאזלו בוק על סקרי מחויבות

לאזלו בוק היה סמנכ"ל מבצעי האנוש (Human Operations) של גוגל, מחבר הספר ללמוד מהטובים ביותר – ככלי ניהול העובדים שהביאו להצלחה של גוגל וכיום הוא המנכ"ל המייסד של "יומו" (Humu) – חברת ייעוץ למשאבי אנוש. הטקסט הבא הוא תרגום מתוך מאמר הנמצא בקישור הבא.

נדרש רק סקר מחויבות אחד על מנת להרוס תרבות של חברה שנוצרה במשך שנים.

הדפוס הבא מתרחש ביותר מדי ארגונים, כולל ככמה כאלו ששילמו לי משכורת: להנהלה הבכירה יש כוונות טובות: להגביר אושר, לשפר את הרווחה ולדאוג לגיוון בעבודה. לכאורה המקום הטוב ביותר להתחיל ממנו הוא לבקש משוב מהעובדים על מה טוב ומה צריך לשפר, אבל אז מתרחשת טעות נוראית.

אינספור שעות ומיליוני דולרים מושקעים בבניית סקרי מחויבות, שלא מצליחים למדוד את מה שבאמת חשוב. העובדים מתבקשים להקדיש זמן יקר למלא את המשוב, זמן שעלותו לעיתים רבות גדולה יותר מעלות הסקר. לאחר ההשקעה המסיבית הזו, במקרה הטוב, ההנהלה מסתכלת על גרפים וטבלאות שרק יוצרים חששות חדשים והגעה למצב של תקיעות וחוסר מסוגלות לפעול ולעשות שינוי בנושאים שהכי חשובים לאנשים בארגון.

חוסר הפעולה הזה  עשוי להיראות חסר חשיבות. אבל המשמעות שלו היא הרס התרבות של החברה באמצעות שאלה אחת בכל פעם. כששואלים מישהו על העמדה שלו לגבי העבודה או לגבי שהוא מעדיף לאכול – זה רמז לכך שאכפת מהתשובה, וזה מייצר ציפייה לעשייה על בסיס התשובה. בקשה למשוב, לכל הפחות, מייצרת הבטחה משתמעת להכיר במשמעות שלו.

כאשר לא פועלים על בסיס מה שאנשים ציינו כנושאים החשובים להם ביותר, התרבות של החברה לא רק נשארת באותו המקום, אלא מגיעה למקום הרבה יותר גרוע. התוהו ובוהו הופך לאדישות ולטינה. למה לדבר אם זה ממילא לא ישנה דבר? למה להשקיע בארגון שמבטל אותך? סקר המחויבות, שנועד לשפר את התרבות, הורס במקום זאת את המורל ואת המוטיבציה.

אני רואה את זה עכשיו עם חברות שאנחנו נמצאים איתן בקשר ב- "יומו". עובדים שמתבקשים לדבר, לא מרגישים ששומעים אותם. הם מרגישים פגועים. ותעשיית השתיקה וחוסר העשייה מייצרת טינה מסוכנת. כאשר לא מבוצעים שינויים, הנהלות מבזבזות תקציבים עצומים וגרוע מכך: בפועל הן מסמנות לעובדים שזמנם אינו מוערך והמשוב שלהם הוא חסר ערך.

אבל זה לא חייב להיות כך. ב- "יומו", בנינו פתרון שמאפשר לפעול בקנה מידה גדול, אבל חברות בכל גודל יכולות לעשות שינויים פשוטים בדרך שבה הן חושבות על מדידה – ועריכת שינויים באופן מדידת מחויבות, שיועילו לכולם בעתיד.

למדוד את מה שחשוב

מניסיוני, מרבית סקרי המחויבות או חווית העובדים, בין אם הם נבנו בתוך החברה או על ידי ספק חיצוני, הם מעין רשימת מכולת של שאלות. לכל מנהל יש יוזמה מקומית מה למדוד, מה שמנפח את הסקר למימדים שבלתי אפשרי לפעול לפיהם. כאשר מחליטים על איזה נושאים שואלים בסקר (או על איזה לא), צריך לשאול: מה נעשה באופן מיידי אם נקבל בנושא הזה ציון נמוך? אם אין לכך תשובה מעשית, השאלה לא מודדת משהו חשוב.

מחויבות וסגירת המעגל

כאשר האנשים משקיעים את הזמן במשוב, חשוב להודות להם על זה – מיד. מנהלים שמכירים בערך של תגובות הצוותים שלהם, חולקים את הממצאים, וחשוב מכל, מתחייבים לנקוט פעולה, על מנת לגרום לעובדים להרגיש מרוצים. יתר על כן, זוהי התחייבות של ההנהלה לעשות משהו, מה שמביא לנקודה הבאה.

לעשות משהו – כל דבר

נדרש לפעול בעקבות המשוב. בכל פעם שנעשה שינוי, נדרש לדבר על זה – בכל החברה, בישיבות הנהלה, בעלונים, מיילים, או באמצעות יונת דואר. העובדים צריכים לדעת ששמעו מה הם אומרים ונעשה משהו בקשר לזה. אם לא רוצים להתמקד במה ששלילי ניתן לציין לחיוב תחילה את מה שטוב – ואז לומר לאנשים מה השתפר.

הפכו את המשוב לחיוני כמו אוויר לנשימה

סקרים לא יכולים להיות המקום היחידי שבו העובדים יכולים לתת משוב משמעותי. עודדו עובדים ומנהלים להציע פתרונות לבעיות כאשר הן צצות. תעודדו שאלות בכנסים רחבים  שאלות בכל הידיים, טפחו דיון פתוח בפגישות צוות, ותשאלו שאלות ספציפיות. ("איזה שני שינויים יקלו עליך לעשות עבודה נהדרת?") בכל מקום שבו קיים משוב, יש כוח שטמון בחיבור הפעולה למקור ממנו היא הגיעה.

האם כל אלו מתקיימים בארגון שלכם? אם לא, הוא מועד ליפול במלכודת חוסר הפעילות, ואז נדרשת חשיבה מצד ההנהלה כיצד ניתן ליצור טוב יותר תרבות בה עובדים מרגישים מוערכים ושמקשיבים להם, ולוודא שהמאמץ לבחון את המחויבות לא הורס תרבות שנבנית לאורך שנים.

מה נשתנה? פוסט מיוחד לפסח 2019 שלא מדבר על ארבעה בנים אבל כן על שלושה שינויים ששווה לשים לב אליהם

מזיהום סביבתי לזיהום רשתי – מערכת הבחירות האחרונה, לדעת רבים הייתה הכי יצרית, נמוכה ומלוכלכת שידענו מהקמת המדינה – לא אפוי, בוגד, לא שפוי, אוסף בוטים ושאר כינויים והאשמות שעפו מכלל צידי המפה הפוליטית. אבל לפעמים מההסתכלות על היש מחמיצים את מה שאין. או במילים אחרות – למישהו יש פלייר למזכרת מהבחירות האלו? סטיקר של העם עם הגולן? תמונה של ראש מפלגה עם פתק הצבעה מצד שמאל למטה? זה לא מקרי, בעידן הרשתי האפקטיביות של הדפוס ירדה לאין ערוך לעומת אפקטיביות הנוכחות ברשת – עמודי פייסבוק, אתרי אינטרנט, טוויטים וכדומה. לכאורה, רווח נקי לאיכות הסביבה, אבל בפועל לרוע המזל, מסתבר שמתקיים חוק שימור הזיהום – הוא פשוט עבר מהמרחב הפיזי לזה הוירטואלי, כאשר לא ברור מה מזיק יותר.

קהילות אורבניות – אחת הטענות השכיחות כלפי מגדלי מגורים היא שהם יוצרים ניכור מהסביבה (החיים מהדירה למעלית למכונית) ובתוך עצמם – העדר מרחבים ציבוריים ומקומות מפגש מקשים על יצירת קהילה, הושטת עזרה והתאגדות סביב אינטרס משותף. בהרבה מקרים הניכור הנתפס מהווה מחסום פסיכולוגי משמעותי בבחירת מקום מגורים. אבל התבוננות סוציולוגית כיום בתצורת ההתיישבות הזו מגלה שהיא מצליחה לקיים בתוכה מרחבים קהילתיים בעיקר באמצעות הוואטסאפ. עסקים נרקמים, חברויות נוצרות, התאגדויות מוקמות, על משקל מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה של נעמי שמר, ומקבוצת וואטסאפ ומלא דירות נוצרת במגדל – קהילה. זה חשוב וזה משמעותי כיוון שמבחינה בריאותית, חברתית וסביבתית יש יתרונות למגורים בסביבה אורבנית. ביחד עם זאת, תושבי מגדלים, עד היום, נטו לחוש עירוב מדכא של צפיפות וניכור. צמצום ולו באופן חלקי של הניכור שהם חשים הוא הישג משמעותי שיאפשר לאנשים רבים יותר להנות מיתרונות המגורים בסביבה אורבנית.  

רקוויאם לאמני הרחוב (ודוכני הצופים) – כרטיסי אשראי, אפליקציות בנקאיות, אפליקציות פרטיות כגון ביט ופייבוקס ואפליקציות תשלום (Colu) המאפשרות תשלום ישיר לבתי עסק – כולן ביחד דוחקות את הכסף המזומן משימוש וגורמות לכך שהוא לאט לאט נעלם מהרחובות. לכאורה זה שינוי ממעלה ראשונה – במקום לתת למישהו פיסת נייר, אנחנו מבצעים פעולה ברשת. המשוואה – מוצר/שירות/חוויה תמורת כסף לא השתנתה. לעומת זאת,  ישנם תחומים שעבורם העלמות הכסף המזומן מהרחובות היא בעלת השפעה מהותית ואם הם לא ימצאו פיתרון יצירתי למצב הזה הם יעלמו לגמרי – דוכני צופים, מופעי רחוב ומקבצי נדבות הם בין המאותגרים במיוחד. בשבוע שעבר התעוררו רחמי על ילדים במדי צופים שפתחו דוכן לממכר עוגיות במרכז השכונתי העירוני וגילו שהרעיון (שכנראה ההורים שלהם נתנו להם) למכור במזומן לא ממש עובד היום. באותו הקשר מתי מישהו לאחרונה ראה מופע רחוב בנחלת בנימין (מעבר לכיכר מגן דוד)? אם עוד הצופים יוכלו להסתדר עם איזה פייבוקס ייעודי הרי שחלק נכבד מפרנסת אמני הרחוב תלוי באפקט ההדבקה של המשליכים כסף לתוך הכובע/המזוודה – גם אם הם יפרסמו לקראת סוף המופע כתובת קליטה להעברת כסף, לא צריך להיות דן אריאלי כדי להבין את הפגיעה האנושה בהכנסות בפיתרון הזה. לפני כמעט ארבעים שנה, פתח ערוץ המוזיקה הטלוויזיוני MTV את שידוריו עם הקליפ "Video Killed the Radio Star" בקצב הזה, תיכף יצא שיר שיקראו לו "האפליקציה שהחליפה את המזומן הרגה את הלולין".