יעוץ בעולם כאוטי – דברי סיכום 21.7.22

חברי היקרים לקורס,


חשבתי מה לכתוב לכם לסיום ונתקעתי. אז עשיתי את מה שכולנו למדנו שמומלץ לעשות, כשלמדנו איך לנווט, וזה לחזור למקום האחרון שאתה בטוח איפה היית. אז חזרתי למקורות. לאיפה שהכל התחיל. טוב, אולי לא הכל, אבל בטח הרבה, לנסיכה הקסומה. ומכאן, קצת רפרנסים, שניסיתי לפרש אותם תוך כדי, אבל מי שלא ראה – אנא השלימו.


Inconceivable ממלמל ויזיני, ראש חבורת חוטפי הנסיכה, למראה תופעות המפתיעות אותו בעולם. לגבי ספינה שהוא לא ציפה לה במקום במסוים, לגבי כישורים שהולכים ונגלים מול עיניו, למראה חוכמה מפתיעה של מישהו אחר. Inconceivable. עד שבשלב מסוים, האינקונסיבבל האובססיבי הזה הופך אל מול עיניו לקונסיבבל, כלומר, למשהו שהוא בהחלט נתפס ומתקבל על הדעת. כי הספינה אכן שם, וזה שניצב מולו חכם לא פחות ממנו, ואפילו מסייף יותר טוב ביד שמאל מאשר בימין. וכל מה שהוכחש, נהפך לממשי, לעד כדי כך כך קוניסיבבל, שאיניגו מונטויה, ההוא במצוד אחרי האיש עם 6 האצבעות שהרג את אבא שלו, כבר מתריס מולו, שאולי, יכול להיות, שהוא לא מבין בדיוק את המשמעות של המילה הזו.


ובנסיכה הקסומה זה נורא מצחיק, כי ויזיני הוא גוץ קרח, שנתקל חזיתית במציאות. אבל חלק מהצחוק, כמו כל צחוק בריא, הוא שאנחנו מזהים בו את עצמנו. כי כמו ויזיני אנחנו הולכים לנו בעולם, רואים משהו שלא מסתדר עם מציאות חיינו, ממלמלים את ה- Inconceivable שלנו. רק שאצלנו הוא לא כל כך בוטה, אלא מסתתר מאחורי "זה הדור", "זו טעות סטטיסטית", "זה היה בלתי צפוי", "זה לא קרה לנו מעולם", "בואו נחפש את הסיבה המדויקת למה הצליח", "מה השתבש" או שאר תחפושות אחרות ואז ממשיכים הלאה, בעמל יומנו ושגרת עבודתנו. אבל בניגוד לויזיני, אצלנו בדרך כלל לא מופיע איזה מר מונטויה כזה שמכריח אותנו להתעמת עם המציאות, שאולי כל מה שלא עולה על הדעת – הוא, ובכן, המציאות.


הקורס הזה היה ניסיון להסתכל נכוחה בכל מה שהוא לכאורה אינקוסיבבל – לא לסדר אותו, לא להבנות אותו – כי כאוס מובנה, הוא סתם חדר מבולגן, לא עולם כאוטי, אלא פשוט להתבונן בו, במרכיביו, בשלמותו בעיניים חדשות, סקרניות ונקיות. להתידד עם האפליקציות החדשות, הרשת החברתית האופנתית – זו של בני ה- 14, להפוך בזה שנתונים הם הרבה דברים אבל הם גם הרבה דברים שהם לא, ותשובה ברורה היא אחד מאותן הדברים. להסתכל על מערכות מורכבות שמעצם היותן לא ניתנות לניבוי, ובאיך בכל זאת חיים בעולם הזה – יוצרים קהילות, מתכננים ופועלים.


וכמו קורס כאוטי הוא התארגן לו, חלקו בתכנון מראש וחלקו תוך כדי. וכאן ועכשיו המקום להודות למכללה שתרמו משאבים, לאלו שבאו כמרצים אורחים ואיך שהוא גם ליד המקרה שדאגה לכך שמי שהיה רלוונטי, היה יכול והסכים להגיע, ושום דבר כאוטי לא נכנס לו ולנו באמצע בין התכנון לביצוע. חוק שקדי המרק קרא לזה הרס"ר שלי ברמון, תראה איך בסוף הדברים מסתדרים מעצמם ולכל אחד יש את המקום שלו.


ותודה אחרונה לכן ולכם – שנרשמתם, ובאתם, והשתתפתם, והישרתם אל הכאוס מבט. מבחינתי כולכן Masters Of Chaos. לא בטוח שזה תואר שנותן משהו, ואולי הוא בכלל אוקסימורון, אותו ביטוי יווני שמשלב חד וקהה באותה המילה, על מנת ליצר משמעות חדשה מתוך מפגש ההפכים. בכל אופן, עבורי לפחות, הוא מבטא את היכולת לזכור שהפער בין הבלתי נתפס, לנתפס – הוא אך ורק התפיסה שלנו.


בהצלחה, עשו חיל

מהעיניים שמביטות מנגד – על ספורט, מנהיגות ובעיקר אמפתיה

בראיון אחרי זכייתה במדליית הארד בטווקאנדו, סיפרה אבישג סמברג שכשהיא הייתה בפיגור באמצע הקרב האחרון על המדליה אחד הדברים העיקריים שסייעו לה במהפך, הייתה הצעקה של המאמן שלה, יחיעם שרעבי, מקצה המזרן לחשוב מי רוצה את זה יותר, ושאם היא לא תלחם עכשיו, היא תתחרט על זה כל החיים. כמה ימים מאוחר יותר באולימפיאדה, איילת זוסמן, המאמנת של האלופה האולימפית בהתעמלות אומנותית, לינוי אשרם, סיפרה שבניגוד להרגלה, היא לא שלחה ללינוי צילום של המדליה לפני התחרות כדי להגביר לה את המוטיבציה, כיוון שהיא ראתה עוד לפני ההגעה לכפר האולימפי שהיא מאוד לחוצה, יורדת במשקל ומוטרדת וחששה שאם משהו יפיל אותה, זה רק המצב המנטלי.

המשותף לשתי הדוגמאות האלו הוא שהן מדגימות את הכוח שיש לפעילות מנהיגותית אמפתית – פעילות שמזהה את המצב הרגשי של הצד השני, רואה את העולם מהעיניים שלו, ובהתאם לכך לא מנסה לשפוט, לתקן או לשנות את הדרך בה הוא רואה את העולם, אלא נותנת לו מענה שמותאם לצורך שלו – האם הוא לחוץ וזקוק לסביבה רגועה יותר, במקרה של זוסמן ואשרם, או האם הוא צריך דרבון והנעה לפעולה כמו במקרה של שרעבי וסמברג.

הכוח של מנהיגותית אמפתית אינו נמצא רק במגרשי האימון והספורט. עם פרוץ הגל הראשון של הקורונה, במרץ 2020, ג'וש ברסין, מאנשי ניהול משאבי האנוש הבולטים בעולם, פירסם מאמר בו כתב שהתפקיד של מנהלי חברות כיום הוא להיות הממונים על האמפתיה בארגון. לא בהיבט הת"שי, אלא בהיבט הרחב יותר שמבין שעל מנת לייצר תפקוד מיטבי בקרב מי שעובד בחברה, נדרש לזהות כיצד הוא רואה את עולם, מה מטריד ומפריע לו, ובהתאם לכך לתת לו מענה.

אבל גם ללא קשר לקורונה, אמפתיה היא תכונה הכרחית ומשמעותית למנהיגות – ברמה הבינאישית היא מאפשרת להבין כיצד המסרים שמועברים – התקבלו בצד השני, היא חיונית לתהליכי חניכה ובניית צוות כיוון שהיא מאפשרת להתרכז בצרכי ההתפתחות של הנחנכים וחברי הצוות, והיא מאפשרת יצירת ממשקי עבודה טובים יותר באמצעות הבנת הצרכים, האינטרסים והכוחות הפועלים על הצד השני. באופן הפוך העדרה של אמפתיה מביאה לתופעות שליליות, כגון התעמרות, פגיעה בכבוד האדם והטרדות מיניות. הסתכלות קצרה מהעיניים של הצד העומד מנגד הייתה מבהירה שההערה אינה במקום אלא מקטינה, והחיבוק אינו "אבהי", כיוון שהוא אינו עונה לשום צורך של הצד השני וכן הלאה.  

ברנה בראון, פרופסורית אמריקאית לעבודה סוציאלית ולניהול, החוקרת את ההשפעה של רגשות על תקשורת ומנהיגות מציינת ארבעה מרכיבים שמאפיינים את הפעולה האמפתית – א. שינוי פרספקטיבה – הסתכלות על העולם כפי שהוא נראה מעיני הצד השני, ב. הקשבה והעדר שיפוטיות. ג. זיהוי הרגשות הפועלים אצל הצד השני ד. העברת המסר לצד השני שהם מזוהים. כל המרכיבים האלו ניתנים ללמידה ולפיתוח באמצעות דוגמה אישית, התנסויות ומשוב.  

שווה לציין עוד שגם מעבר לספורט, מנהיגות והנעת אנשים, זווית הראיה האמפתית היא כלי משמעותי לפיתוח מוצרים, מערכות ותהליכים בארגונים באופן אפקטיבי. שיטת ה- Design thinking – חשיבה עיצובית, שהיא השיטה המובילה כיום ליצירת חדשנות, מתבססת בראש ובראשונה על העקרונות האמפתיים בכך שראשית הצירים שלה היא ההסתכלות על התוצר הסופי מעיני משתמש הקצה – איך התהליך או המוצר נראה מעיני זה שמשתמש בו. זאת בניגוד להסתכלות על אפשרויות טכנולוגיות או נוחות המפתחים. בהתאם למתודה הזו נעשה שימוש בפיתוח בפיתוח המוצרים של אפל וכך לדוגמה יש במחשבים שלה דגש על חווית משתמש של תגובה מהירה, יציבות, נראות ושמע איכותי (בזכות זה מחשבי Mac נראים כמו שהם נראים ומחשבי PC הם קופסת מתכת שחורה)

דוגמה אחרת לזווית ראיה אמפתית ברמה המערכתית היא הנושא של הפיתוח והטיפול באנשים בארגון. תהליך מוצלח כזה לוקח בחשבון את מסע העובד – כלומר מבין כיצד העבודה בארגון נראית מהעיניים של כל עובד ומאפייניו הייחודיים – העובד הצעיר שמגיע על קורקינט, העובדת ה-ותיקה שהיא כבר אם למתבגרים, המנהל הצעיר שזה עתה הקים משפחה מנהלת המחלקה שנכנסה לתפקיד מארגון אחר וכן הלאה ומשתדל לתת מענה מותאם לצורך.  

ולמיטיבי הקריאה, אלו שלא התייאשו עד כה מצורף נספח למתקדמים – שלוש התגובות הלא אמפתיות הנפוצות ביותר – כי כולנו בני אדם וכי תמיד יש את מי שממש רוצה לנסות את הצד השני. (מוזמנות ומוזמנים להוסיף עוד בתגובות):

פרופורציות/לפחות… – זה בדרך כלל מתוך כוונה טובה, אבל גם תגובת ה- "בואו ניכנס לפרופורציה" בדמות ציון מצב יותר גרוע שקרה למישהו אחר, היא תגובה לא אמפתית, כיוון שהיא כושלת בזיהוי שעבור אותו אדם כרגע אין פרופורציות והוא ניצב אל מול שבר גדול. וכך, לא מסייע לומר למי שלא קיבל את התפקיד אותו הוא רצה, שלפחות הוא התמודד, לא מנחם את מי שלא קודמה שגם אחרים לא קודמו, ולא מפחית מעוצמת הכאב של מי שהוטרדה מינית שלפחות לא קרה לה משהו גרוע יותר.  

"תרגע/י" – זוכרים את כל הפעמים שאמרו לכם תרגעו ונרגעתם? אז בדיוק זה. עוד לא נולד האדם שאמרו לו תרגע והוא אכן נרגע.

"טוב, זה מה שקורה אצל כולם" – אין כמו לגרום לאדם שלא מרגיש טוב – להרגיש טוב כמו להגיד לו שכולם מסתדרים חוץ ממנו.