בהמשך לתהיות ולמחשבות בעקבות כנס איפ"א השנתי הפוסט הזה יעסוק בסוגיית המשמעות.

ראשית, בעקבות כמה אירועים לא פשוטים, כתב לי חבר יקר במייל את שלוש הפסקאות הבאות, שמצליחות להביע במספר משפטים קצרים ולא קלישאתיים, את היתרון שבמשבר ואת ההזדמנות שבכאב תוך כדי התייחסות לנאום הסיום של קונאן אובריאן בפני הסטודנטים הבוגרים של אוניברסיטת דארטמות', וככה הם הולכים:

"נזכרתי במילותיו האלמותיות של הומר סימפסון (כמובן). כשהוא נתקל במצב קשה, ליסה והוא ניהלו את הדיאלוג המופלא הבא:

Lisa: You know, dad, the Chinese use the same word for crisis and opportunity

Homer: Yes! Crisitunity!

בכל מקרה, הוא (קונאן א.צ'.) מתאר שם נאומי סיום סטנדרטיים, איך נואמים תמיד מעודדים את הבוגרים החדשים שלא יפחדו להיכשל וכו'. הוא טוען – בולשיט. תפחדו. להיכשל זה מפחיד. אבל, לפעמים זה הדבר הכי טוב בשבילך. הוא מתאר את התפתחות תכניות הלייט נייט בארצות הברית, איך כל מנחה ניסה לחקות את קודמו, נכשל בצורה מופלאה ויצר בתהליך משהו חדש ורענן. ואז, הוא מתאר את כל מסע הייסורים שהוא עבר מול הרשת, כשהיא ניסתה לדחוק אותו חזרה למשבצת של חצות. לבסוף, הוא עזב את העבודה, עבודה שעליה הוא חלם מאז גיל 12 ולא כל כך היה בטוח לאן החיים שלו הולכים משם. ואז, קרה דבר מופלא (לדבריו). עברה עליו השנה הטובה ביותר בחייו. הוא חזר להופיע, הוא מצא מחדש את הקהל שלו, את הקומדיה שלו, הוא סייר בכל ארצות הברית ומילא אולמות והרגיש חיבור שהוא איבד מזמן (אני מניח שגם העובדה שהוא פרש עם 60 ומשהו מיליון דולר מקלה במשהו על הנחיתה).

אני כמובן מספר את הדברים הרבה פחות טוב ממנו, אבל אני חייב להודות שבניגוד לנאומי אינטרנט מפורסמים אחרים (כמו לדוגמה, סטיב ג'ובס שמאיץ בבוגרים למות כבר, בשביל שהם יפנו מקום למישהו חדש, רצוי מישהו שיקנה הרבה מוצרים של אפל), הנאום הזה באמת גרם לי לאיזושהי תחושה טובה, שאולי, באמת לפעמים הדברים שהכי מפחידים אותנו והכי מדכאים אותנו, הם רק הכנה למשהו הרבה יותר טוב שעומד לקרות (פאטליסטי משהו, אבל…לך תדע)."

אז לטובת מי שמעוניין לראות את הנאום של קונאן הגדול, ולא רוצה להמתין שיקרה לו משהו רע כדי שחברים טובים ישלחו לו את הקישור במייל – הנה הוא מתחתיכם. שימו לב לשני דברים – א. לתוכן שתואר כבר למעלה אז לא אחזור ב. לפתיחה – קצת ארוכה ועדיין, כמה חן, כמה הומור . כל מי ששואל את עצמו איך צריך לדבר בגובה העיניים – "לא המדרש עיקר, אלא המעשה" – ראו מה הוא עושה…

ואחרי כל זה הנה מה שיש לצביקה רול לומר על העניין הזה של משברים, הזדמנויות וסינית.