פחות משבוע מאז שהושלמה הקרנת "האחת" – הסידרה התיעודית על טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים, ונדמה שכבר עכשיו ניתן להגדיר את התפוצה והשיח שעוררו פרקי הסדרה, גם בציבור וגם בקרב אנשי החיל בהווה ובעבר כמשהו חסר תקדים. וזה מעורר שאלה, הרי לכאורה אין בה גילויים חדשים. "חלום בתכלת שחור" של ספקטור תיאר את האירועים בצורה נאמנה לא פחות ו-"בשם שמים" של אבירם ברקאי גולל את סיפור הטייסת בפרוטרוט בספר מומלץ. אני עצמי זוכר בתל נוף לפני יותר מעשרים שנה, את מפקדי שהיה אז סוציולוג הבסיס, ואותי, עתודאי צעיר, צופים בקלטת ישנה, גדולה אפילו מקלטות ה- VHS שילידי שנות השמונים עוד בטח זוכרים, שהופקה על ידי מחלקת בטיחות ובקרה של חיל האוויר, ורק מכשירי וידאו צבאיים היו מסוגלים להקרין אותה, ובה מדבר גיל רגב על הסיפור של להפוך את החרדה לפחד כהישג נדרש מלוחם צוות אוויר. וכבר אז היו דבריו מחכימים ונכונים, כפי שהיטיב לתאר איך נראה הפחד בפרק השני. אבל כל אלו לא קיבלו כזו תהודה, ולא חדרו לאותו העומק ובאותו היקף, כמו שקורה כעת – בשיחות, בפוסטים ובעיניהם מוצפות הדמעות של רבים כל כך. לכל היותר, היו מכה קלה של רגש בכנף משימתית. ואילו עכשיו, הצילום והעריכה, לצד התלכדות המאורעות של המחאה, בולטות אנשי חיל האוויר בה, נקודת הזמן של 50 שנה אחרי והביקורת המוטחת משרים, חברי כנסת וחלקים בציבור על טייסי חיל האוויר, אלו המורמים מעם שחושבים שהקול שלהם שווה יותר, הביאו לכך שהקול הזה משתוקק להכרה. מדגים את העובדה שאלו אנשים בשר ודם, שעדיין שותת מקרב שלא נגמר.
ואצל כל מי שהתראיין, כמו במודל המצומצם לשיחת Debriefing לאחר אירוע, ניכרים שלושה מישורים של התייחסויות כשהם מתארים את רצף האירועים: מה היה? מה עשיתי? מה הרגשתי? והתשובות לכל אלו, לא רק משתנות בין אדם לאדם, אלא גם אצל אותו האדם עצמו. כפי שציין מישהו: "אלו דיבורים הבנויים על תיאוריות ולא על זיכרון", והתקשה להפריד בין אלו לבין אלו, כי שבעים פנים לתורה ולא פחות מכך לאדם, והיכולת לזכור את כל הנשכחות היא לא לנו. וכולם חיים עם "הקונטרסט בין מה שבאמת קורה לבין מה שאתה רואה", כפי שתיאר אילן לזר גיחה ברמת הגולן, אבל סיפק חלון לנפש שעסוקה כל העת בקונטרסט בין מה שקרה לבין הרגש שמתקיים. ואצל חלקם הטראומה הגיעה לאחר זמן קצר, אצל חלק לאחר זמן ארוך יותר ואצל חלקם, כמו שתיאר מאיר שני, הוא עדיין מחכה לה, כי איתמר ברנע חברו לטייסת, ושנים מאוחר יותר גם רמ"ח ברה"ן, הבטיח לו שהיא תבוא, והיא עדיין לא באה אליו. והוא אומנם לא עומד לה עם סטופר, אבל תיכף יגמר לה הזמן, כי הוא כבר לא יהיה פה. וכל אלו חיים איתנו ביחד, וכל אלו הרכיבו אז, ובניחוש לא פרוע, מרכיבים, גם היום, טייסת.
ואחרי הצפייה, הפיתוי הגדול הוא להגיד: אומנם אשמנו, פשענו, חטאנו, בעיקר ביוהרה וגבהות לב, אבל תיחקרנו, ראינו, למדנו, ואנחנו יודעים היום את מה שלא ידענו אז. וכבר הטמענו את התובנות והלמידה במנגנוני הכנה מנטלית ובקורסים השונים, כמו איך מזהים פחד, מה קורה בטייסת בלחימה וזה שלהגדיר מלחמה, זה עושה סדר לאנשים, כמו שתיאר בדמעות יהואר גל את הזיכרון שלו מחולדאי אומר: "אנחנו במלחמה". אבל המציאות מורכבת יותר, ומה שהיה בעבר נכון לא בטוח שגם עכשיו, ומה שעשה סדר במלחמה הקודמת, לא בטוח שיעשה אותו הסדר גם במלחמה הבאה. אבל מה שבטוח שגם בה הצרכים האנושים יזדקקו לטיפול פיקודי שיגדיר מצב, יתעדף, יכווין ויסנכרן. כי הנה גם על סף חורבן הבית השלישי, אלו שנלחמו חוו את הרגשות הבסיסיים של פחד, חרדה, קנאה ועוד. והעסיקו אותם בהתאם הצרכים – לשרוד, להוכיח את עצמם, לא לאכזב, להפיל את המיגים, להיות הטובים ביותר. כל אחד ורגשותיו, כל אחד וצרכיו הוא. ולא כולם מתלכדים לצורך של הטייסת ושל הצבא, וכשאין מי שמחזיק את כל זה, כל צורך לוקח לכיוון שלו. אני זוכר, פעם אחת, מישהו שתיאר שלפני מבצע חשוב ומיוחד מפקד הטייסת עמד על הבמה והעביר מסר שזה המבצע שיכול לשנות את מאזן הכוחות במזרח התיכון, ולאחריו עלה מח"א ואמר – "חבר'ה אל תיקחו סיכונים מיותרים ואל תעשו טעות גדולה, הדבר הכי חשוב הוא שכולם יחזרו בשלום", ובזאת הדגים שאת מה שרואים ומרגישים משם, לא תמיד, רואים ומרגישים מכאן.
ורון חולדאי, בן קרוב ל- 80 היום, חמישים שנה אחרי, הוא לא נטש, ולא נפל בשבי, ולא נפגע, אבל נושא איתו מאז את צלקת חוסר ההכרה. צלקת שלקח לו חמישים שנה להוציא החוצה, בדמות התסכול ש- " מעולם מישהו לא ניגש אלי אחרי הלחימה ואמר לי אתה תפקדת נהדר" ובכך הוא סיפק תשובה לשאלה שבן אליהו, לבוש בחולצת טריקו בצבע חאקי, שהיא בין מחווה לזלנסקי או הצהרת תמיכה באחים לנשק, התפתל כששאל בחזרה את סימה קדמון – איזה ערך יש למילה? והשאלה זו קיבלה את התשובה, ללא כוונה, בדברים של חולדאי. היא מספקת שקט לנפש דואבת. אין כמעט ערך שמתחרה בה.
וכאן מילה או כמה משפטים, על סימה קדמון. היא לא הגיבורה של הסדרה, אבל בלעדיה היא לא הייתה קיימת. לא ככה. וחמישים שנה אחרי התהפכו היוצרות, וכולם עוברים תחת שבטה, כבני מרון. וגם ממרחק השנים ניתן לזהות את יפי הבלורית ועזי הנפש וגם ממרחק השנים ניתן לזהות את קווי הדמות הפיקודית שהייתה אז – מי אלו שרק המשימה עמדה לנגד עיניהם, מי אלו שהדברים חלפו לידם, ומי זה שחמישים שנים אחרי עדיין מתלבט ומהסס. יתכן כתגובה לכך שהוא זה שלמד על בשרו את המחיר של החלטות שמקבליהן היו צריכים להסס יותר לפני שהורו לו לבצע אותן. ואם נחזור לסימה, וניקח ממנה לעולמנו, זוהי הדגמה מעולה לתפקיד המאפשר או המעודד ביעוץ, ה Facilitator משנה א' ביעוץ ארגוני, ההבנה שאתה לא הנושא, והשאלה המופנית אליך, היא עדות למה שמעסיק את השואל לגבי עצמו, ולכן שווה לעמת אותו איתה.
והכל ביחד, מה שנפתר ומה שלא, מצביע כמאמר השיר על כל מה שסופר ונשמר, תוייג ודווח, ומצביע גם על מה שלא. ואל כל אלו, במונולוג הסיום של גיל רגב, מצטרפת היום השאלה, שנשאלה בתצורה אחרת מן השוחות, לפני חמישים שנה – "האם אנחנו מנצחים?"
לקריאה נוספת
איתמר ברנע – על טראומה וניתוק
עמר דנק – מנתח את האירועים מזווית אישית ושם זרקור על קבלת ההחלטות והמבנה הארגוני של חיל האוויר https://www.omerdank-strategy.com/?p=4908
אדם ואירגונוֹ 