אלברט שוויצר היה רופא, פילוסוף ותאולוג גרמני שזכה בפרס נובל לשלום ב- 1952. באחד ממחקריו המוקדמים הוא הראה שלאורך ההיסטוריה חוקרים שחקרו את דמותו של ישו, תיארו אותו באורח לא כל כך מקרי, כדיוקן שלהם. אם תרצו זו הגרסה התיאולוגית – מחקרית לנרקיס שמתאהב בבן דמותו הנשקפת אליו מהביצה. רק שאצל החוקרים, במקום דמותו של ישו, נשקפה דמותם. מתוך הסיפור הזה, מיד עולה השאלה המתבקשת – אם זה קרה לנרקיס בביצה, ולחוקרים שניסו להתחקות אחרי דמותו של ישו, יכול להיות שמשהו בסגנון הזה קורה גם בתחומים אחרים? תחומים מדעיים? לכאורה, התשובה הראשונית היא לא. או לחילופין, מה פתאום? המדע הרי הוא אובייקטיבי, נטול פניות, מתבסס על תצפיות, ממצאים ונתונים. אבל במחשבה שניה, בעצם למה לא? הרי מי שאחראי על כל העסק הזה של מדע הם בסוף (ובהתחלה) בני אדם – עם דופק, רגשות, הטיות, מערכות יחסים ושאר גורמים אנושיים.

ומכאן בואו נסתכל על הדוגמה של תהליך ההפריה הטבעי בבני אדם – הזיכרון של הבנאדם הממוצע (או יותר נכון של כל האנשים הלא ממוצעים שנפלתי עליהם עם השאלה הקצת לא קשורה הזו בשבוע האחרון) הוא של תהליך בו מאות מיליוני תאי זרע נאבקים אחד עם השני על מנת להיות האחד, הנבחר מכולם, שיגיע לביצית הממתינה בקצה המסלול המפרך ויזכה להפרות אותה. רגע, אבל הסיפור הזה לא מזכיר יותר מדי סיפור אחר? הוא לא שיקוף של החשיבה המיתולוגית – סוציולוגית – מגדרית (ולעיתים סטריאוטיפית) של חבורת גברים הנאבקים על ליבה של אישה אחת, כאשר רק המובחר שבהם זוכה בה כבת זוגו? מה באמת הרציונל שהסיפור הזה אכן מתאר את ההתרחשות הביולוגית? הרי תא הזרע למרות שהוא מיוצר אצל הגבר הוא "גברי" בדיוק כשם שהוא "נשי" (עד כמה שאפשר לדבר על תא כבעל זהות מגדרית, הוא הרי נושא מטען כרומוזומי שיכול להיות X או Y) אז למה לעזאזל שהוא יתנהג כמו גבר סטריאוטיפי?

ואכן, מסתבר שלמרות הזיכרון בדבר הסיפור הרווח, רק לפני פחות מארבעים שנים, ב- 1987 התקבל הממצא שלשני התאים תפקיד שווה בתהליך ההפריה – אחד מתאי הזרע מגיע במקרה לביצית (יכולים להכניס כאן בדיחה על כישורי ניווט), והיא מצידה מוכנה להפריה בעקבות הפרשת הורמונים ברחם האישה. אז מה בעצם קרה כאן? פרשנות אחת יכולה להיות שלפני כחצי מאה שנה מדענים לא היו כאלו חכמים והסבירו תהליכים ביולוגים באמצעות תופעות חברתיות. זוהי פרשנות בעייתית, כיוון שאין שום סיבה להאמין שמדענים שהגיעו להישגים מחקריים וישומיים שחלקם מחזיקים מעמד עד היום, היו פחות חכמים מאלו שעוסקים היום במדע. לכן, אפשרות הגיונית בהרבה היא שגם מדענים לעיתים מושפעים מהלך רוח חברתי שכפנס המאיר חלק אחד של מהרחוב, אבל משאיר בעלטה חלק אחר, מטה את הקשב לחלק אחד של העובדות מתוך המכלול השלם הקיים. ולעיתים, כמו נרקיס, הדמות בביצה היא שיקוף של הצופה בה, לא של הביצה.

בתמונה – ככה ה AI היה כותב את המאמר הזה.