לפני כמה ימים קניתי את הספר החדש של עוזי וייל – "חמישה חלומות". פרט לעובדה שספר של עוזי וייל, ביחד עם ספר השירים החדש של רוני סומק והכתיבה הפופמדעית של דן אריאלי, הוא מבחינתי מסוג הדברים ששווה לצפות להם, אני מציין את הרכישה כאירוע ייחודי, עקב העובדה הפשוטה שזו הפעם הראשונה שאני קונה ספר שעוד לא נכתב. הקנייה התאפשרה כיוון שוייל הכריז בעמוד הפייסבוק שלו כי הוא ישלים את כתיבת הספר רק אם הוא ידע שיהיו לו אלף קונים אשר מוכנים לקנות את הספר ישירות ממנו – בצירוף חתימה או הקדשה אישית. (למי שרוצה לקרוא עוד על הפרויקט, ולקניית הספר ראו ב- http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=1125). מהרגע שבו הכריז וייל על הפרויקט, עברו פחות מ- 24 שעות והוא הגיע לסכום היעד, כך שהספר אכן יכתב ויצא לאור.

ההישג הזה מביא לידי ביטוי מאפיינים עכשוויים המתקשרים לתרבות, צריכה וטכנולוגיה בעת הנוכחית וביניהם שימוש ברשתות חברתיות לשיווק וקיום קשר ישיר בין היצרן לצרכן ללא מתווכים (כגון הוצאה לאור, חנויות ספרים). אולם, בעוד כאשר חברות ענק כגון אורנג' ותנובה מנסות לנצל את אותן מאפיינים לצרכיהן הן מתנפצות על מהפכות קוטג' או שיתופים בסיפורי זוועה על איכות השירות אותו הן מספקות, הפרויקט של עוזי וייל הצליח בזכות השילוב של מספר גורמים נוספים:

בניית אמון – למרות שוייל הוא כותב מוכר יחסית, אשר כבר הוציא לאור בהצלחה כמה ספרים ותרגומים ("ביום שבו ירו בראש הממשלה", "אושר", תרגומים לספרי שירה של מארק סטרנד וריימונד קארבר ועוד מיני תרגימא) כבר למעלה משנה הוא מפרסם קטעים קצרים והומוריסטיים בפרופיל הפייסבוק האישי שלו. מעבר לעובדה שלדעתי הקטעים האלו הם מופת של שנינות וסאטריה מהודקת, כל אחד יכול להיות חשוף אליהם ללא עלות. הכתיבה הזו לא נוצרה למען רווח כסף עתידי, אלא מתוך אהבה גדולה למלאכה ולמילה הכתובה. קל מאוד לזהות כשמישהו פועל מתוך אהבה וזה מוביל לסעיף הבא

כנות – לכאורה, אין הרבה מה לכתוב על הטקסט או הסירטון שמלווים את הבקשה של וייל למימון. טקסט ישיר, רזה, מגיע מהר מאוד לשורה התחתונה – אני צריך זמן שעולה כסף. אבל נסו עכשיו להיזכר מתי ראיתם טקסט כל כך כנה בפרסומת – אין כאן פומפוזיות מהסוג של – "עוזי וייל – מחבר אנשים", אין יצירת תדמית של קריאת הספר בחוף שקט ותכול מים ואין כאן לא דוגמנית יפה לבושה חלקית ולא סצנה של חיבוקים מרגשים בשדה תעופה של מדינה מזרח תיכונית. מסתבר שמי שנותן קרדיט ללקוחות שלו, הם נותנים לו קרדיט בחזרה. אה והערה חשובה – הכנות עובדת כי היא אמיתית, אף אחד לא חושד שוייל נוסע במכונית מפוארת או שהוא מיליונר שמחפש עוד מקור מימון.

חדשנות – וייל הוא הסופר המוכר הראשון שמנצל את הפלטפורמה של Head Start, לאור ההצלחה הזו אין ספק שיהיו עוד סופרים בעקבותיו. אבל גם אין ספק שבחלוציות הזו יש רווח גדול.

נגיעה אישית – כבר לפני יותר משני עשורים, אלון אולארצ'יק כתב את המשפט הנפלא "אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי" ונתן ביטוי לתחושה האישית של דור שלם. העולם נהיה טכנולוגי יותר ויותר, הפלטפורמות הופכות לדיגיטליות, נציגי שירות מועברים למערכות מענה אוטומטיות (הקש "1") ועדיין למרות כל אלו, ואולי בזכותם – הולך וגובר הרצון ליחס אישי, לרגש האנלוגי. וייל יכול היה להציע רק עותק דיגיטלי מהספר. זה היה עולה לו ופחות ואני מניח שבנוסף עבורו זה היה גם מקל על העיסוק הכרוך בהוצאה פיזית של הספר. אבל, אין ספק שהנגיעה האישית בדמות חתימה, הקדשה או סירטון מהווה גורם משיכה אטרקטיבי בעולם הדיגיטלי האופף אותנו.

יצרכן – (Prosumer) – את המושג יצרכן, חיבור של המילים יצרן וצרכן, טבע לראשונה אלווין טופלר בספרו "הלם העתיד" על מנת לתאר את את שותפות הצרכן בתהליך היצרני. אם פעם הייתה הפרדה ברורה בין השניים היצרן היה מייצר והלקוח צורך, הרי שבשנים האחרונות ההפרדה הזו הולכת ומטשטשת והלקוח מוצא את עצמו משתתף בשלבים היצרניים (ובמקרה זה שלב המימון). ה- YouTube הוא דוגמה נוספת ליצרכנות – מי שמייצר את התכנים גם צורכים אותם. השותפות הזו של הצרכנים בייצור לא הייתה אפשרית ללא שקיפות – כל הפרויקט שקוף למשקיעים בו – מהו סכום היעד, כמה השקיעו, באיזה אופציות ומה מקבלים בכל אחת מהאפשרויות. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל המשוב שמתקבל מסייע לחיבור ולתוצאה הסופית. בנוסף יש כאן את אותו אלמנט רגשי שדן אריאלי הגדיר אותו כ- "אפקט איקאה" ומתבטא בנטייה שלנו להיקשר למוצר אשר השקענו ביצירתו – כל מי  שהשתתף בפרויקט, יזכה לדעת שהרומן "חמישה חלומות", נכתב, (גם) בזכותו.

ולסיום כמה מילים על מה הלאה – האם המקרה הזו הוא אבן דרך לשינוי בדרך שבה אנחנו מייצרים? צורכים תוכן? משלמים עליו? או קוריוז חד פעמי בזכות צירוף מקרים של חדשנות, כישרון ועיתוי? – האופטימיים יראו זאת כניצחונו של האדם הקטן על פני התאגידים, הוכחה שבעזרת יצירתיות, טכנולוגיה מאפשרת ויכולת אפשר לנצח את השיטה, את המתווכים, את כל מי שלא ממש מוסיף ערך לתהליך היצירה. הפסימיים – יקשו ויטענו שהצלחה כזו אפשרית רק למי שכבר הצליח, למוכר ולידוע ולא לסופר שמחכה שיגלו אותו ולמרות הכל עדיף להיות מנכ"ל תנובה מאשר סופר עצמאי. ועוזי וייל? – הוא בטח היה מתחבר לאמירה של המשורר פיליפ לארקין, אותה הוא ציטט באחד מהגיליונות של "השער האחורי" ז"ל בעיתון "העיר"  – "אני לא רוצה אושר, אני רק רוצה לכתוב".