"המהפכה התעשייתית והשלכותיה היו אסון עבור המין האנושי. הן אמנם הביאו לעלייה ניכרת בתוחלת החיים של תושבי המדינות ה"מפותחות", אולם הן ערערו את יציבות החברה, הפכו את החיים לבלתי מספקים, פגעו בכבודם של בני אדם, גרמו סבל פסיכולוגי נרחב (וגם סבל גופני בעולם השלישי) והסבו נזק חמור לעולם הטבע. המשך התפתחות הטכנולוגיה יחמיר את המצב, וללא ספק יגרום לפגיעה קשה עוד יותר בכבודם של בני אדם ויסב נזק רב יותר לעולם הטבע, וקרוב לוודאי שיגרום לערעור נוסף של היציבות החברתית ולהחמרה בסבל הפסיכולוגי, ועלול לגרום להחרפת הסבל הגופני" אלו היו השורות בהם נפתח מוסף מיוחד של הוושינגטון הפוסט בספטמבר 1995.כדי להבין מה גרם לעיתון לפרסם את המוסף הזה צריך לחזור כמעט שבע עשרה שנים אחורה. בתחילת חודש מאי, 1979 הבחין ג'ון האריס, סטודנט באוניברסיטת נורת'ווסטרן באלינוי, באריזה של קופסת סיגרים מחוץ לאחד החדרים בקמפוס. לאחר כמה ימים כשכבר שם לב שהיא עדיין מונחת במקומה, הוא החליט שזה רמז מספיק עבה לעשן את אחד מהסיגרים בחפיסה. לרוע מזלו, מיד כשמשך את נייר הדבק מהעטיפה נשמע פיצוץ שגרם לו במזל לחתכים וכוויות קלות בלבד. נהוג לומר על אירוע אחד שהוא מקרה, על שניים – צירוף מקרים, אבל ברגע שהם כבר שלושה, זו כבר תופעה שתחזור על עצמה גם הלאה. לזכות החוקרים הפדרליים שהגיעו למקום הפיצוץ, יאמר שהם זיהו שמדובר בתופעה, כבר במקרה השני. הדמיון למקרה קודם, היה פשוט קרוב מדי מכדי להשאיר אותו לגורלם של צירופי המקרים. מספר חודשים לפני כן, באוניברסיטת אלינוי השכנה, התפוצץ מטען בידיו של שוטר שהגיע לבדוק חבילה חשודה. חצי שנה אחרי, התפוצצה פצצה נוספת. הפעם בטיסת אמריקן איירליינס מספר 444 משיקגו לוושינגטון שבנס הצליחה לנחות בשלום. הרצף של שתי אוניברסיטאות וחברת תעופה הקנה למי שאחראי עליהן את הכינוי UNABOMBER (University and aviation). בשנים לאחר מכן, למרות השקעת משאבים אדירה מצד ה FBI, נשלחו עוד חבילות נפץ לאנשים מעולמות התעופה והפיתוח הטכנולוגי, בכל אורכה ורוחבה של ארצות הברית. מאזן הפגיעות הטיל אימה על אמריקה – שלושה הרוגים ועשרות פצועים, במשך שבע עשרה שנה. למרות השקעה אנושית, כספית וטכנולוגית אדירה מצד ה- FBI לאורך השנים האלו, ופרס של מיליון דולר לכל מי שימסור מידע שיוביל לתפיסה, פרט לקלסתרון די גנרי של ראש בקפוצ'ון ומשקפי שמש, והבנה שמדובר במישהו שמאחוריו אידיאולוגיה נגד טכנולוגיה, לא היה שום קצה חוט.כל זאת, עד שבשנת 1995 התקבל מכתב עם הצעה מצד האיש בקלסתרון – פירסום מניפסט באחד העיתונים היומיים המובילים, או המשך חבילות הנפץ. הדילמה הייתה ברורה מצד אחד, אפשרות להפסקת חבילות הנפץ והגדלת הסיכוי לתפוס את האיש דרך המניפסט אולם מנגד, כניעה לסחטנות והפצה חסרת תקדם של מכתב של טרוריסט בקנה מידה ארצי. ההכרח לבחור בין שתי אופציות רעות הוביל לניסיון פשרה יצירתי – פרסום המניפסט בפנטהאוז. ככל הנראה עקב תקווה שאנשים יתרכזו בתמונות יותר מאשר במאמר. הניסיון לא צלח, ונבחרה האופציה שבזמנו נראתה פחות רעה – המניפסט בן ה- 232 פיסקאות, הודפס כמוסף שלם ונפרד ביחד עם הוושינגטון פוסט ב 19.9.1995 .הקוראים נחשפו למסמךפילוסופי מנומק ומובנה המתאר את חוליי החברה המודרנית באופן שמייצר הנהוני הסכמה לגבי לא מעט מהטענות. הקריאה בו לעיתים מזכירה את הקריאה ב"מהפכת הקשב" הקונצנזואלי של מיכה גודמן. על פי המניפסט, ההתקדמות הטכנולוגית גובה מחירים אנושיים בדמות דיכאון, בדידות, ניכור וריחוק מערכים מסורתיים. כל התפתחות שנועדה לפתור בעיות – מייצרת בעיות חדשות – צפיפות אוכלוסין, הפרעה לאחר וכד'. האשמים בחוליי החברה אלו, הם מי אם לא, תעמידו פני מופתעים, השמאלנים. המסמך קצת מתקשה בהגדרה ברורה של מי הם בדיוק השמאלנים, אבל מכליל בתוכה את אלו השואפים להשפיע על המבנים החברתיים המסורתיים ולדאוג לשיוויון זכויות עבור אלו שלא נהנים ממנו. ("במאמר זה, כשאנו מדברים על שמאלנים כוונתנו בעיקר לסוציאליסטים, קולקטיביסטים, טיפוסים של "תקינות פוליטית", פמיניסטים, פעילים למען הומואים ובעלי מוגבלויות, פעילי זכויות בעלי חיים ודומיהם") . הפיתרון שמוצע בו לריפוי מחלות החברה ומצוקות האדם בעידן המודרני פשוט להבנה, אבל מורכב יותר לביצוע – מהפכה שתחזיר את המצב לקדמותו לפני המהפכה התעשייתית. ההפצה בעיתון יומי עשתה את שלה ולמניפסט נחשפו עשרות מיליוני אנשים. בניהן גם גיסתו שזיהתה את סגנון הכתיבה של אחי בעלה טד קזינסקי. קזינסקי באותו הזמן היה כבר בן 53, רווק שהתגורר בגפו בערבות מונטנה, ללא עבודה קבועה מאז שעזב את משרתו כמרצה בברקלי. בעלה, דיוויד, שלף מאמר ישן של אחיו שלא פורסם, על מנת להוכיח לה שמדובר בסגנון שונה לגמרי, אבל תוך מספר דקות גם הוא הבין שאותו כותב אחראי למאמר ולמניפסט. הוא יצר קשר עם ה FBI וסיפק את קצה החוט שהוביל למעצרו של היונבומבר. כך באופן אירוני, האיש שקרא להימנע מטכנולוגיה ולחזור למבנה קהילתי, נתפס לא בזכות אמצעים טכנולוגיים אלא הודות לאנשים הקרובים ביותר אליו שהסגירו אותו לרשויות.הסיפור של טד קזינסקי הוא בראש ובראשונה סיפור עצוב – עצוב על הקורבנות הרבים, עצוב על האיש שהחל כסטודנט מבטיח ואיש סגל באוניברסיטת עילית ויסיים את חייו כרוצח בבית כלא. אבל הוא גם סיפור שמלמד אותנו על היחס המורכב שיש לאנשים כפרטים ולחברה בכלל עם טכנולוגיה ולאן הוא עלול להביא אותם. קזינסקי נאבק לא על שליטה דתית ולא על טריטוריה לאומית, אלא על משהו אחר, בסיסי יותר, כפי שניכר עוד בסיפור אדם וחווה והויכוח האם לאכול מפרי עץ הדעת – על האופן בו טכנולוגיה משתלבת עם חיינו.בתמונה – נחש, תפוח וחווה ע"פ מחולל תמונות מבוסס AI, אבל נשלט על ידי אדם שהחליט לא לאפשר תמונות בהן אין לבוש…מקורות וקישורים:
1. המניפסט המלא באתר "הכל שקרים"
2. על טד קזינסקי בויקיפדיה
חשבתי מה לכתוב לכם לסיום ונתקעתי. אז עשיתי את מה שכולנו למדנו שמומלץ לעשות, כשלמדנו איך לנווט, וזה לחזור למקום האחרון שאתה בטוח איפה היית. אז חזרתי למקורות. לאיפה שהכל התחיל. טוב, אולי לא הכל, אבל בטח הרבה, לנסיכה הקסומה. ומכאן, קצת רפרנסים, שניסיתי לפרש אותם תוך כדי, אבל מי שלא ראה – אנא השלימו.
Inconceivable ממלמל ויזיני, ראש חבורת חוטפי הנסיכה, למראה תופעות המפתיעות אותו בעולם. לגבי ספינה שהוא לא ציפה לה במקום במסוים, לגבי כישורים שהולכים ונגלים מול עיניו, למראה חוכמה מפתיעה של מישהו אחר. Inconceivable. עד שבשלב מסוים, האינקונסיבבל האובססיבי הזה הופך אל מול עיניו לקונסיבבל, כלומר, למשהו שהוא בהחלט נתפס ומתקבל על הדעת. כי הספינה אכן שם, וזה שניצב מולו חכם לא פחות ממנו, ואפילו מסייף יותר טוב ביד שמאל מאשר בימין. וכל מה שהוכחש, נהפך לממשי, לעד כדי כך כך קוניסיבבל, שאיניגו מונטויה, ההוא במצוד אחרי האיש עם 6 האצבעות שהרג את אבא שלו, כבר מתריס מולו, שאולי, יכול להיות, שהוא לא מבין בדיוק את המשמעות של המילה הזו.
ובנסיכה הקסומה זה נורא מצחיק, כי ויזיני הוא גוץ קרח, שנתקל חזיתית במציאות. אבל חלק מהצחוק, כמו כל צחוק בריא, הוא שאנחנו מזהים בו את עצמנו. כי כמו ויזיני אנחנו הולכים לנו בעולם, רואים משהו שלא מסתדר עם מציאות חיינו, ממלמלים את ה- Inconceivable שלנו. רק שאצלנו הוא לא כל כך בוטה, אלא מסתתר מאחורי "זה הדור", "זו טעות סטטיסטית", "זה היה בלתי צפוי", "זה לא קרה לנו מעולם", "בואו נחפש את הסיבה המדויקת למה הצליח", "מה השתבש" או שאר תחפושות אחרות ואז ממשיכים הלאה, בעמל יומנו ושגרת עבודתנו. אבל בניגוד לויזיני, אצלנו בדרך כלל לא מופיע איזה מר מונטויה כזה שמכריח אותנו להתעמת עם המציאות, שאולי כל מה שלא עולה על הדעת – הוא, ובכן, המציאות.
הקורס הזה היה ניסיון להסתכל נכוחה בכל מה שהוא לכאורה אינקוסיבבל – לא לסדר אותו, לא להבנות אותו – כי כאוס מובנה, הוא סתם חדר מבולגן, לא עולם כאוטי, אלא פשוט להתבונן בו, במרכיביו, בשלמותו בעיניים חדשות, סקרניות ונקיות. להתידד עם האפליקציות החדשות, הרשת החברתית האופנתית – זו של בני ה- 14, להפוך בזה שנתונים הם הרבה דברים אבל הם גם הרבה דברים שהם לא, ותשובה ברורה היא אחד מאותן הדברים. להסתכל על מערכות מורכבות שמעצם היותן לא ניתנות לניבוי, ובאיך בכל זאת חיים בעולם הזה – יוצרים קהילות, מתכננים ופועלים.
וכמו קורס כאוטי הוא התארגן לו, חלקו בתכנון מראש וחלקו תוך כדי. וכאן ועכשיו המקום להודות למכללה שתרמו משאבים, לאלו שבאו כמרצים אורחים ואיך שהוא גם ליד המקרה שדאגה לכך שמי שהיה רלוונטי, היה יכול והסכים להגיע, ושום דבר כאוטי לא נכנס לו ולנו באמצע בין התכנון לביצוע. חוק שקדי המרק קרא לזה הרס"ר שלי ברמון, תראה איך בסוף הדברים מסתדרים מעצמם ולכל אחד יש את המקום שלו.
ותודה אחרונה לכן ולכם – שנרשמתם, ובאתם, והשתתפתם, והישרתם אל הכאוס מבט. מבחינתי כולכן Masters Of Chaos. לא בטוח שזה תואר שנותן משהו, ואולי הוא בכלל אוקסימורון, אותו ביטוי יווני שמשלב חד וקהה באותה המילה, על מנת ליצר משמעות חדשה מתוך מפגש ההפכים. בכל אופן, עבורי לפחות, הוא מבטא את היכולת לזכור שהפער בין הבלתי נתפס, לנתפס – הוא אך ורק התפיסה שלנו.
אדם ואירגונוֹ 