אחד מעקרונות הניהול של ג'ף בזוס, מנכ"ל אמזון, הוא ההבחנה בין היום הראשון ליום השני – בקבלת ההחלטות של החברה, בהתייחסות של העובדים לעבודה, או בקיצור, במיינדסט הארגוני הכולל, מערכת ההפעלה המניעה את כל הארגון. היום הראשון, לפי בזוס, הוא החדשנות, ההתלהבות, הנכונות לשנות, רוח היצירה, להסתכל על דברים בצורה אחרת, תרבות הסטארט אפ במובן החיובי שלה. היום השני הוא המיסוד בהקשרו הרע, הבירוקרטיה, האיטיות, השמרנות והסיאוב. המאבק הניהולי התמידי, על פי בזוס, הוא לשמר את המיינדסט של היום הראשון גם כשקלנדרית הוא מתחלף באחר, והופך ליום השני, השלישי, הרביעי וכל שאר הימים, הנוטים כדרך הטבע ומנהגו של עולם, לבוא אחריו. או לחילופין, כשחברת סטארט אפ קטנה שפועלת ממחסן הופכת להיות חברת ענק ששווה מאות מיליארדי דולרים.

בפתח הגל השני של הקורונה נדמה שכרגע ההתנהגות המנהיגותית והציבורית כלפיו, היא יותר היום השני מאשר היום הראשון – התאבון לניצחון, הרעב להצלחה, מאמצי החדשנות, איחודי הכוחות, ההתגייסות ושילובי הזרועות שאפיינו את השלב הראשון פינו את מקומן והתחלפו באווירת ייאוש, המתנה שהזמן יעבור והנגיף יובס. ואולי, איכשהו כמעשה קסם, המולת השגרה הקודמת תחזור לבקוע.

האתגר הגדול של חלקת האלוהים הארגונית כלפי העובדים בצל הגל השני, הוא לא להיגרר ולהישאב למאפייני היום השני. בגל הראשון, שאומנם נדמה כאילו היה לפני שנה ובפועל היה בשיאו לפני חודשיים, למרות החשש מהעתיד הכלכלי הלא ברור, הדאגה לעובדים בקרב חברות וארגונים רבים הייתה בראש מעייניהן, ביחד עם ההתלהבות לנצח את הקורונה, ניכרה התלהבות בדאגה לעובדי הארגון המבודדים או החולים – בחלק נכבד מהמקרים הם זכו לתמיכה, תשומת לב, ומיקוד ארגוני בשמירה על קשר. דאגה שנשאה פרי בדמות מחויבות מוגברת של עובדים למקום עבודתם. הגל השני מאתגר את כולם לאור שחיקת המנגנונים האלו ובעיקר לאור שחיקת ההתלהבות, והאמונה שהנה או-טו-טו אנחנו מנצחים. אבל לרוע המזל, חולה בגל השני זקוק לאותו טיפול כמו בגל הראשון, מבודדים בגל השני חווים את אותו קושי פסיכולוגי ומנטלי (אם לא יותר) כמו המבודדים בגל הראשון ועובדים שחששו בגל הראשון חוששים אפילו עוד יותר בגל השני. ולכן זה בדיוק הזמן להזכיר לארגון, למנהליו, למפקדיו, לעצמנו, שאותם מנגנונים ואותה תשומת לב שהייתה בגל הראשון, נדרשת בגל השני. היא הועילה אז ותועיל גם היום.  

דוגמה לאיך לא לעשות את מה שצריך לעשות, ניתן לראות בתמונה המצורפת של הודעת טקסט המודיעה של החזר נדרש בשכר באחת מחברות שירותי הבריאות. נכון, יכולות לקרות טעויות בשכר, גם כאלו שעובדות ועובדים יאלצו להחזיר בגינן שכר שכבר שולם, אבל במיינדסט של דאגה ארגונית וראיית העובדים כאנשים, לא מודיעים על כך בהודעת טקסט גנרית שכאילו נכתבה על ידי בוט.

אז נכון כנראה שחבילת מבודדים שכוללת אוכל ובירה קורונה כבר אינה אפשרית לכל מבודד מבלי למוטט את תקציב הרווחה של החברה, לאור ההיקף הרחב של איכוני השב"כ, אבל הסיפור הוא הרי לא החומר, אלא תפיסת העולם – ההתעניינות, הדאגה הכנה, החיבור לארגון, ההבנה שלא מדובר ב- או טיפול בעובדים או טיפול במשימה אלא בזה שהמשימה מחייבת טיפול בעובדים ולכן זה גם וגם ולא אחד על חשבון השני.

כל אלו מחייבים מאמץ תפעולי ומנהיגותי, בעדכון, בתשומת לב, בניטור, אין ספק. אבל זה בדיוק המאמץ המתמשך הנדרש להפוך את היום השני ליום הראשון. אם למישהו יש ספק אם המאמץ הזה כדאי או שאולי כדאי יותר לתפקד במוד היום השני, כי הוא נוח יותר, מסודר יותר ומוכר יותר – זו התשובה של בזוס לשאלה איך נראה היום השני? "מצב סטטי, לאחריו מגיעה חוסר רלוונטיות, דעיכה כואבת ואז מוות".