11 אליפויות – איזה ספר נפלא (או מה עושה המאמן הכי מצליח ב-NBA כשלא עושים את מה שהוא אומר)

בחודשים האחרונים, בעקבות סיבות חיוביות ברובן, יוצא לי להיות ער בבית בשעות הלילה המאוחרות/הבוקר המוקדמות מאוד, מסוג השעות שעליהן שרו הפט שופ בויס – Too late to sleep, too soon to rise. מכיוון שהרבה אין מה לעשות בשעות האלו וגם ככה הריכוז לא משהו, כל מה שנותר הוא להדליק טלוויזיה ולקוות למשהו שונה משידורים חוזרים של סיינפלד. לשמחתי, גיליתי שבערוצי הספורט השונים משדרים משחקים מליגת הכדורסל האמריקאית, ה- NBA בשידור חי כמעט כל לילה. וכך מצאתי את עצמי לאחרונה בוהה במשחקי NBA, מעודד את הנקודות הישראליות – דיוויד בלאט ועומרי כספי, ונזכר בנוסטלגיה בימי שבת בצהריים באבא שלי צופה במשחקי כדורסל מארה"ב באיכות מושלגת, בערוץ ה Middle East, שהיו משודרים באיחור של כמה שבועות מיום התרחשותם.

ומתוך כך גדלתי לאהוב את המשחק, כילד חובב את צבעי הכחול/צהוב הייתה אהדתי נתונה ללוס אנג'לס לייקרס (שאם נדייק, שיחקה בצבעי סגול/צהוב אבל עבור עיוור צבעים וקצר רואי כמוני – זה היה מספיק דומה) במשחקי הכדורסל עם כדור צמר קטן בתוך הבית, שואב עידוד מהמשקפיים של ג'יימס וורת'י, הייתי מדמיין שאני בפורום, האצטדיון האגדי של לוס אנג'לס, מחליף מסירות עם מג'יק ג'נסון ומפתח קליעת וו כמו של קארים עבדול ג'אבר.

מאז חלפו שנים לא מעטות, ובמהלכן קרו הרבה דברים – מג'יק פרש בעקבות הגילוי שהוא נושא את נגיף האיידס, ערוץ ה- Middle East הלך לעולמו ואני הבנתי שעם הגובה שלי ביחד עם העובדה שמרבית מסירות ה-להסתכל-לצד-השני שלי הובילו לאיבודי כדור, אצטרך למצוא לעצמי קריירה אחרת שאינה קשורה לכדורסל. ועדיין תמיד נשארה לי בלב פינה חמה למשחק – הקבוצתיות, האתלטיות והחוויה של לקום בארבע בבוקר לראות משחק בסדרת הגמר או את ה- ALL STAR בשידור חי, כל אלו תרמו ועדיין תורמים לשמחה בלב כשיש משחק טוב.

ולכן, מה רבה הייתה שמחתי כשנתקלתי בספר של פיל ג'קסון – 11 אליפויות, מעין ביוגרפיה שפורשת את ה"אני מאמין" האימוני/מנהיגותי של אחד ממאמני הכדורסל האמריקאים הגדולים, אם לא הגדול שבהם. למי שממש רוצה פרטים, גוגל יספק אותם בשמחה, רק אציין כאן שמספר האליפויות בהן הוא זכה כמאמן הוא מעל ומעבר לכל מאמן אחר ועליהן ניתן להוסיף עוד שתי אליפויות כשחקן בשנות השבעים. מכיוון שספרות ספורט בעברית היא עניין די נדיר ופיל ג'קסון הוא בהחלט אישיות ראויה, רכשתי את הספר ביראת הכבוד הראויה לו.

נוותר על קלישאת לא-יכולתי-להניח-את-הספר-מהיד וישר נקפוץ לשורה התחתונה – זהו אחד מספרי המנהיגות המוצלחים ביותר שקראתי. פיל ג'קסון מכדרר בו בהצלחה בין תיאור הדרכים לאליפויות השונות, ידע תיאורטי וסיפור מרתק על מאחורי הקלעים של המשחקים. ג'קסון למד פילוסופיה ופסיכולוגיה כך שהוא משלב בהסבריו, לגבי מהלכים שהוא נקט בהם לאורך השנים ועם השחקנים השונים, תיאוריות מוטיבציה של מאסלאו, רוג'רס, משלים בודהיסטים וניתוח של שלבי התפתחות קבוצה שלא היה מבייש אף פסיכולוג ארגוני מוצלח.

אחד מהמסרים העיקריים של ג'קסון הוא שהחשיבות היא להתמקד בתהליך – בניית הלכידות, החיבור, היסודות והגישה ולא בתוצאה הסופית – הניצחון. וכך בתהליך מקביל, הספר שם דגש על הדרכים שבהם עושה ג'קסון שימוש להשגת כל אלו – מדיטציות, הכרות אישית, שיחות קבוצתיות, מכתבים אישיים, יצירת חופש פעולה ועוד. וכך הסיפור של הספר הוא לא על כדורסל, אלא על טבע האדם ועל ניהול אנשים – על ניהול אגו, קביעת גבולות לצד יצירת חופש, יציקת משמעות ובניית קבוצה אשר מתפקדת טוב יותר מסך כל חלקיה, כל אלו בלב ליבו של הספורט המקצועני התחרותי המכיל חוזי ענק, מיליוני צופים, תחרותיות אין קץ וחשיפה תקשורתית בלתי ניתנת לתיאור.

מתוך כל הספר המרשים הזה שתי דוגמאות לפעילות ניהולית אשר מביאה תוצאותהראשונה, מספר שניות לסיום, לפני מהלך מכריע, מורה ג'קסון על תרגיל שאמור להביא למצב קליעה של אחד מהשחקנים. הכוכב של הקבוצה מבין שהוא לא יזרוק את הזריקה המכרעת ומסרב לעלות למגרש. עכשיו אפשר לקחת את הסיטואציה הזו לכל משחק תפקידים ניהולי ולשאול כל אחד מה הוא היה עושה כאשר עובד שלו היה מפר באופן כל כך בוטה את ההנחיה שלו. ומתוך סיטואציות דומות אני מניח שהיו כאלו שאומרים שהם היו מטפלים משמעתית והיה ויכוח על מידת החומרה או על הטיפול המשלים – שיחה, הרחקה, קנס או כל דבר אחר שיעביר מסר על כך שההתנהגות הזו אינה לגיטימית. אבל ג'קסון החליט לעשות משהו אחר, פעולה גאונית שמבהירה את המשמעות ואת הכח של הקבוצה. הוא פשוט ישב עם כלל השחקנים במעגל שאל אותם מה הם חושבים על מה שקרה. ובהחלטה הזו יש איבוד שליטה, והעברת אחריות ואי ידיעה אבל אין ספק שיש בה גם הבנה שמי שמדגיש את חשיבות הקבוצתיות – צריך לאפשר לקבוצה לקבל החלטות ולהביע דעה ביחס לעצמה.

הדוגמה השנייה ראויה לציטוט:

"באופן כללי שחקני כדורסל מקצועיים לא נוהגים להביע את רצונותיהם העמוקים ביותר, הם מעדיפים להשתמש בתקשורת לא מילולית ובבדיחות כדי לא לחשוף את נקודות התורפה שלהם, במיוחד בשיחות עם המאמן. מסיבה זו קשה לעתים לגלות מהם המניעים האמיתיים שגורמים לשחקן לפעול בצורה כזו או אחרת. בתור מאמן ניסיתי כל הזמן למצוא דרכים חדשות להיכנס לראש של השחקנים. כאשר התחלתי לאמן את הבולס, ביקשתי מהשחקנים להכין פרופיל פשוט (קראנו לזה "מגן אישי") על סמך שאלות כגון: "מה השאיפה הכי גדולה שלך?", "מי הדמות שהכי השפיעה עליך?", ו"ספר משהו שאנשים לא יודעים עליך". מאוחר יותר ביקשתי מהם למלא שאלונים נוספים, והשתמשתי בתשובות כבסיס לשיחות אישיות מקיפות יותר שערכתי עם כל אחד מהם במהלך העונה" (עמוד 101)

מעבר להבנה שיש כאן על טבע האדם (ועל כמה שחקני כדורסל מקצועיים דומים למהנדסים, אנשי צבא, רופאים וכד'), יש כאן מסר לכל מי שמרים גבה על חשיבות ההכרות האישית או טוען שהאנשים ממילא מכירים אחד השני, עובדים הרבה שנים ביחד, לא מסתירים שום דבר מאף אחד או לכל מי שטוען כל מה שמעבר לעיסוק במשימה הוא בזבוז זמן – פשוט תשלפו את הקטע הזה ותגידו לו שמה שהיה טוב למייקל ג'ורדן, יכול להיות טוב גם לצוות שלו.

שנה אזרחית טובה לכולם 🙂

אופיר

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 11 אליפויות – איזה ספר נפלא (או מה עושה המאמן הכי מצליח ב-NBA כשלא עושים את מה שהוא אומר)

  1. פינגבאק: התחדשות – לפני החגים | אדם ואירגונוֹ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.