ב- 2003 כתב אדוארד טאפט (Edward Tufte), פרופסור אמירטוס למדעי המדינה ומדעי המחשב באוניברסיטת ייל (מסוג השילובים שאפשר למצוא רק אצל האמריקאים) מאמר פרובוקטיבי וקצר במגזין Wired תחת הכותרת המסקרנת –"Power Point is Evil". הטענה של טאפט הייתה פשוטה – השימוש בתוכנת המצגות החביבה לכאורה, גורם נזק ליכולות הקוגניטיביות שלנו, הופך מידע מורכב לפשטני ופוגם במיומנות הבסיסית של חיבור משפטים וביסוס טענה באופן שאינו מפורק לנקודות נפרדות. בשנים לאחר מכן, ניסו ארגונים רבים להתגבר על הסכנות במצגות באמצעים שונים ומשונים – חלקם באמצעות הקפדה על כתיבת מסמכים במקביל וחלקם באמצעות איסור על שימוש במצגת בחלק מהדיונים. למרות שקשה לומר שמאז המאמר פחת השימוש ב Power Point, הרי שעיקר תרומתו היה בהעלאה למודעות את ההשפעה שיש לטכנולוגיה על תהליכי חשיבה וקבלת החלטות.

בדומה ליכולות הקוגניטיביות אשר נשחקות בעקבות השימוש המוגזם ב- Power Point, הרי שניתן לזהות גם בשחיקת אחת מהמיומנויות החשובות ביותר בתקשורת הבין אישית, היכולת להעביר משוב באופן מוצלח, כזה שמצליח להיות משמעותי וליצור שינוי ולא רק לומר את הדברים, את עקבות הטכנולוגיה העכשווית. לכאורה השימוש ההולך הרווח באפליקציות web 2.0 המאפשרות הדדיות ותקשורת של רבים אל רבים מרחיבות את השימוש בכלי המשוב. אחת הסיבות המשוערות לפריחתם של בלוגים בכל רחבי הרשת (כגון זה הצנוע) היא קבלת המשוב הברור – כמה קראו את מה שנכתב בבלוג. כל מי שאי פעם העלה תמונה או פוסט שנון לפייסבוק מכיר את תחושת ההישג המענגת עם כל "Like" שנוסף. כל אלו מדגימים את המשמעות בסיפוק הצורך האנושי והבסיסי במשוב, אולם לצד זאת הם מנוונים את היכולת להעביר משוב מלא,  מורכב ומקיף, כזה שיוצר שינוי בהתנהגות, מלמד את האיך ולא רק את המה. השימוש בכפתור ה- "Like" בפייסבוק, מהווה משוב שטוח וחד מימדי – אם הוא קיים הוא מעביר באמצעות מילה אחת – "אהבתי", מגוון רחב של תחושות – אהבתי, צחקתי, התחברתי, גם לי לחשוב וכן הלאה. לעומת זאת, אם הוא לא קיים הוא יכול לומר "לא אהבתי" או "לא ראיתי" או כל מה שלא נכלל תחת הכותרת "אהבתי". בנוסף לכך, לעומת הכפתור הזה, לא קיים הכפתור ההפוך – Dislike, ולא בגלל שמישהו שכח להוסיף את האופציה הטכנולוגית. פייסבוק מצד אחד, הדגימו כאן את האמביוולנטיות שיש לכולנו לגבי משוב – אנחנו מאוד שמחים לקבל אותו כשהוא חיובי כמובן ומצד שני, נתנו לנו גם את האופציה להימלט מלומר אם משהו מפריע לנו.

לאחרונה, במהלך צפייה בתוכנית "The Voice" (כאן המקום לציין שלצד אהבתי הרבה לזמר, שירה היא לא אחד מהתחומים החזקים שלי ולכן אני מניח שהתוכנית מסבה לי עונג רב, לצד תחושה של השתאות מהיכולות המוצגות בה), שבתי ונזכרתי במאמר של טאפט, בעיקר בקטעים שבהם מצולמים המנטורים נותנים משוב לזמרים הצעירים. הדרך שבה דיברו המנטורים, שפת הגוף, המילים בהן הם בחרו להשתמש, כל אלו הדגימו את ההבדל שבין משוב עשיר ומלא כוונה לבין לחיצת "Like".

שימו לב לקובי אוז בקטע הבא – הוא אינו מחכה לסוף השיר אלא מיד פותח בשיקוף וממנו עובר להצעה קונקרטית לשיפור המצב:

המתודה של שרית חדד היא שונה – היא לא מתייחסת לקונקרטי, אלא היא מזהה את המצב הכללי, ה- State of mind של המועמדת אשר משפיע עליה בביצוע. בדומה לקובי אוז גם היא מציעה פתרון, הפעם תוך ניסיון שיתוף המועמדת בדרך, אבל הוא אינו מוכוון לקונקרטי אלא לשינוי מהותי יותר:

יובל בנאי ושלמי ברכה נוקטים בדרך שלישית, לאחר פתיחה וחימום קל  (מה שלומך? איך היה?), משקף בנאי את ההתנהגות של המועמדת בצורה זהירה בבחירת המילים אך נוקבת מבחינת המשמעות, המסר אליה – אומנם אמפתי אך עם זאת ברור וחד. בסדנה שערכתי לא מזמן השיבו מרבית המשתתפים כי מבין השלושה ההעדפה שלהם היא לקבל משוב מיובל בנאי. אין ספק שהעברת משוב מוצלח היא אומנות, אולם אין ספק שהיכולת להקרין אמפתיה, לזהות את שורשי ההתנהגות ולשקף אותם ממקום אוהד וחד, אך שאינו מטיף – הן אבני יסוד באומנות הזו.

ובקיצור – אם אהבתם – תלחצו על "לייק", אם אתם רוצים לתת משוב – יש אפשרות להגיב כאן למטה 🙂