הערכה עקומה – אתגרים ביישור עקומת ההערכה

לפני כמה ימים נתקלתי בטענה הזו בפוסט אקראי בפייסבוק –

"If you want people to be generous, you do not need to offer incentives. You just need to take away the disincentives. That means no more forced grading curves or forced rankings of employees. It means defining success in terms of contributions to others, not only individual achievements. "

  הטענות על החסרונות שיש בשיטות הערכה המתבססות על התפלגות כפויה – אינן חדשות, בעשורים האחרונים הולכת וגוברת המודעות בהתנהגות הארגונית למחירי ההתפלגות הכפויה וחוסר ההלימה של הרציונל מאחוריה עם גישות רווחות מתחום מיצוי החוזקות והפסיכולוגיה החיובית. בהתאם לכך, בשנים האחרונות חברות גדולות כגון מיקרוסופט, ג'נרל אלקטריק ואדובי נפרדו משיטות ההערכה והניהול המתבססות על עקומת הערכות כפויה. אולם, כאשר הפוסט הזה מופיע בעמוד הפייסבוק של פרופסור אדם גרנט, אולי גדול המומחים היום להתנהגות ארגונית (ביה"ס למנהל עסקים של אוניברסיטת וורטון) ומחבר רבי המכר – Originals ו- Give and Take – זו בהחלט הזדמנות לבחון אלטרנטיבות לשיטת ההערכה המסורתית.

גרנט

אדם גרנט

  מהניסיון האישי, שיטת הערכה המתבססת על התפלגות כפויה נשמעת מאוד טוב בתיאוריה, אולם בפרקטיקה היא שנואה על מנהלים ועל עובדים שמרגישים שמדובר במעין משחק מול השיטה והמערכת. ("אתה ראוי לציון גבוה יותר, אבל אתה יודע, מחייבים אותי לתת גם ציונים נמוכים יותר ואתה הכי צעיר/מבוגר/ממוצע…" הוא בהחלט אחד ממשפטי המפתח המתקשרים לשיטת הערכה כזו והמשוב הנלווה אליה) אבל קצת כמו דמוקרטיה – שיטת בחירות עם הרבה חסרונות מצד אחד, אבל כזו שאין בנמצא טובה יותר ממנה, אחת מהטענות בעד שיטת ההתפלגות הכפויה – היא שבארגונים אשר מקדמים רק מיעוט מקרב העובדים ואשר התגמול השכיח הוא תגמול דיפרנציאלי ההתפלגות הכפויה היא כורח המציאות.

עקומהעקומת הערכה

  רגע, אבל אם חברות גדולות זונחות את השיטה ועדיין מרוויחות וזו הטענה של פרופסור גרנט שיודע דבר אחד או שניים על ארגונים – אולי יש בכל זאת אלטרנטיבה? ואם כן מהי? מכיוון שהטענה הופיעה בפרופיל הפייסבוק של אדם גרנט חשבתי שזה יהיה נחמד לשאול אותו כיצד אמורה להראות מערכת הערכה בארגון לראייתו וחשבתי שזה עוד יותר נחמד אם הוא יענה לי. בחיפוש פשוט מצאתי את המייל שלו, בעזרת גוגל טרנסלייט ניסחתי את השאלה כדי לא להתפדח ושלחתי את מיילי על פני המים. אחרי שנייה וחצי הגיעה תשובה אוטומטית על כך שהוא מתנצל אבל הוא אינו מסוגל לענות לכל המיילים, הכנה מנטלית לאכזבה עתידית. אחרי שלוש שעות – הגיעה תשובה אישית! אומנם קצרה, אבל בנימוס אמריקאי הוא הודה לי על הפנייה וצירף מאמר בנושא. אז לפני שאתאר את הכתוב במאמר – אני גאה להוסיף לרשימת הישגי את העובדה שאדם גרנט הודה לי :-).

איזו אלטרנטיבה גרנט מציע להערכה כפויה[1]? ככלל, תפיסת העולם של גרנט מדגישה את חשיבות שיתוף הפעולה כגורם מפתח בהצלחה אישית וארגונית ולכן לא מפתיע שהוא עונה למיילים של מגיבים אקראיים, ושווה להתעמק בה בספרו Give and Take. גרנט מצטט את סטיב קר (בכיר לשעבר בגולדמן זאקס ובג'נרל אלקטריק, לא המאמן בעל אותו השם של קבוצת ה- NBA, גולדן סטייט ווריירס) אשר טוען שמנהלים מצפים לשיתוף פעולה אבל מתגמלים הישגים אישיים. ולכן, יש לבנות מערכת תגמול והערכה אשר תשים דגש בנוסף להישגים האישיים, על התרומה לצוות ולשיתוף הפעולה בחברה. מערכת כזו כוללת את מיפוי העובדים אשר תורמים לשיתוף פעולה בארגון (באמצעות כלי הערכת עמיתים וניתוח רשתות), הערכת עובדים על אופן שיתוף הפעולה שלהם ושימוש בהערכה זו כבסיס לתגמול וקידום, וקביעת מדדים אשר שמים דגש על תוצאות שיתוף פעולה מוצלח לצד הישגים אישיים – לדוגמה – שותפות בצוות אשר פיתח פטנט שתרם לחברה, או לחילופין, סיוע למפתח פטנט כזה.

המעבר מעקומת הערכה כפויה לעבר מערכת הערכה חופשית יותר אשר משקללת גם מדדים צוותיים אינו פשוט ומחייב התאמות רבות – בגיבוש מערכת ההערכה החדשה והטמעתה בקרב דרגי הניהול. יחד עם זאת, ארגונים אשר עדיין נשארו עם עקומה כפויה חייבים לחשוב לעומק על עלותה ועל ההיבטים השליליים בתרבות הארגונית להן היא תורמת. יכול להיות שעם כל המורכבות שווה להקשיב לפרופסור.

[1] Cross, Rebele and Grant, Collaboration overload, HBR, January – February 2016. Pp . 75 – 79

11 אליפויות – איזה ספר נפלא (או מה עושה המאמן הכי מצליח ב-NBA כשלא עושים את מה שהוא אומר)

בחודשים האחרונים, בעקבות סיבות חיוביות ברובן, יוצא לי להיות ער בבית בשעות הלילה המאוחרות/הבוקר המוקדמות מאוד, מסוג השעות שעליהן שרו הפט שופ בויס – Too late to sleep, too soon to rise. מכיוון שהרבה אין מה לעשות בשעות האלו וגם ככה הריכוז לא משהו, כל מה שנותר הוא להדליק טלוויזיה ולקוות למשהו שונה משידורים חוזרים של סיינפלד. לשמחתי, גיליתי שבערוצי הספורט השונים משדרים משחקים מליגת הכדורסל האמריקאית, ה- NBA בשידור חי כמעט כל לילה. וכך מצאתי את עצמי לאחרונה בוהה במשחקי NBA, מעודד את הנקודות הישראליות – דיוויד בלאט ועומרי כספי, ונזכר בנוסטלגיה בימי שבת בצהריים באבא שלי צופה במשחקי כדורסל מארה"ב באיכות מושלגת, בערוץ ה Middle East, שהיו משודרים באיחור של כמה שבועות מיום התרחשותם.

ומתוך כך גדלתי לאהוב את המשחק, כילד חובב את צבעי הכחול/צהוב הייתה אהדתי נתונה ללוס אנג'לס לייקרס (שאם נדייק, שיחקה בצבעי סגול/צהוב אבל עבור עיוור צבעים וקצר רואי כמוני – זה היה מספיק דומה) במשחקי הכדורסל עם כדור צמר קטן בתוך הבית, שואב עידוד מהמשקפיים של ג'יימס וורת'י, הייתי מדמיין שאני בפורום, האצטדיון האגדי של לוס אנג'לס, מחליף מסירות עם מג'יק ג'נסון ומפתח קליעת וו כמו של קארים עבדול ג'אבר.

מאז חלפו שנים לא מעטות, ובמהלכן קרו הרבה דברים – מג'יק פרש בעקבות הגילוי שהוא נושא את נגיף האיידס, ערוץ ה- Middle East הלך לעולמו ואני הבנתי שעם הגובה שלי ביחד עם העובדה שמרבית מסירות ה-להסתכל-לצד-השני שלי הובילו לאיבודי כדור, אצטרך למצוא לעצמי קריירה אחרת שאינה קשורה לכדורסל. ועדיין תמיד נשארה לי בלב פינה חמה למשחק – הקבוצתיות, האתלטיות והחוויה של לקום בארבע בבוקר לראות משחק בסדרת הגמר או את ה- ALL STAR בשידור חי, כל אלו תרמו ועדיין תורמים לשמחה בלב כשיש משחק טוב.

ולכן, מה רבה הייתה שמחתי כשנתקלתי בספר של פיל ג'קסון – 11 אליפויות, מעין ביוגרפיה שפורשת את ה"אני מאמין" האימוני/מנהיגותי של אחד ממאמני הכדורסל האמריקאים הגדולים, אם לא הגדול שבהם. למי שממש רוצה פרטים, גוגל יספק אותם בשמחה, רק אציין כאן שמספר האליפויות בהן הוא זכה כמאמן הוא מעל ומעבר לכל מאמן אחר ועליהן ניתן להוסיף עוד שתי אליפויות כשחקן בשנות השבעים. מכיוון שספרות ספורט בעברית היא עניין די נדיר ופיל ג'קסון הוא בהחלט אישיות ראויה, רכשתי את הספר ביראת הכבוד הראויה לו.

נוותר על קלישאת לא-יכולתי-להניח-את-הספר-מהיד וישר נקפוץ לשורה התחתונה – זהו אחד מספרי המנהיגות המוצלחים ביותר שקראתי. פיל ג'קסון מכדרר בו בהצלחה בין תיאור הדרכים לאליפויות השונות, ידע תיאורטי וסיפור מרתק על מאחורי הקלעים של המשחקים. ג'קסון למד פילוסופיה ופסיכולוגיה כך שהוא משלב בהסבריו, לגבי מהלכים שהוא נקט בהם לאורך השנים ועם השחקנים השונים, תיאוריות מוטיבציה של מאסלאו, רוג'רס, משלים בודהיסטים וניתוח של שלבי התפתחות קבוצה שלא היה מבייש אף פסיכולוג ארגוני מוצלח.

אחד מהמסרים העיקריים של ג'קסון הוא שהחשיבות היא להתמקד בתהליך – בניית הלכידות, החיבור, היסודות והגישה ולא בתוצאה הסופית – הניצחון. וכך בתהליך מקביל, הספר שם דגש על הדרכים שבהם עושה ג'קסון שימוש להשגת כל אלו – מדיטציות, הכרות אישית, שיחות קבוצתיות, מכתבים אישיים, יצירת חופש פעולה ועוד. וכך הסיפור של הספר הוא לא על כדורסל, אלא על טבע האדם ועל ניהול אנשים – על ניהול אגו, קביעת גבולות לצד יצירת חופש, יציקת משמעות ובניית קבוצה אשר מתפקדת טוב יותר מסך כל חלקיה, כל אלו בלב ליבו של הספורט המקצועני התחרותי המכיל חוזי ענק, מיליוני צופים, תחרותיות אין קץ וחשיפה תקשורתית בלתי ניתנת לתיאור.

מתוך כל הספר המרשים הזה שתי דוגמאות לפעילות ניהולית אשר מביאה תוצאותהראשונה, מספר שניות לסיום, לפני מהלך מכריע, מורה ג'קסון על תרגיל שאמור להביא למצב קליעה של אחד מהשחקנים. הכוכב של הקבוצה מבין שהוא לא יזרוק את הזריקה המכרעת ומסרב לעלות למגרש. עכשיו אפשר לקחת את הסיטואציה הזו לכל משחק תפקידים ניהולי ולשאול כל אחד מה הוא היה עושה כאשר עובד שלו היה מפר באופן כל כך בוטה את ההנחיה שלו. ומתוך סיטואציות דומות אני מניח שהיו כאלו שאומרים שהם היו מטפלים משמעתית והיה ויכוח על מידת החומרה או על הטיפול המשלים – שיחה, הרחקה, קנס או כל דבר אחר שיעביר מסר על כך שההתנהגות הזו אינה לגיטימית. אבל ג'קסון החליט לעשות משהו אחר, פעולה גאונית שמבהירה את המשמעות ואת הכח של הקבוצה. הוא פשוט ישב עם כלל השחקנים במעגל שאל אותם מה הם חושבים על מה שקרה. ובהחלטה הזו יש איבוד שליטה, והעברת אחריות ואי ידיעה אבל אין ספק שיש בה גם הבנה שמי שמדגיש את חשיבות הקבוצתיות – צריך לאפשר לקבוצה לקבל החלטות ולהביע דעה ביחס לעצמה.

הדוגמה השנייה ראויה לציטוט:

"באופן כללי שחקני כדורסל מקצועיים לא נוהגים להביע את רצונותיהם העמוקים ביותר, הם מעדיפים להשתמש בתקשורת לא מילולית ובבדיחות כדי לא לחשוף את נקודות התורפה שלהם, במיוחד בשיחות עם המאמן. מסיבה זו קשה לעתים לגלות מהם המניעים האמיתיים שגורמים לשחקן לפעול בצורה כזו או אחרת. בתור מאמן ניסיתי כל הזמן למצוא דרכים חדשות להיכנס לראש של השחקנים. כאשר התחלתי לאמן את הבולס, ביקשתי מהשחקנים להכין פרופיל פשוט (קראנו לזה "מגן אישי") על סמך שאלות כגון: "מה השאיפה הכי גדולה שלך?", "מי הדמות שהכי השפיעה עליך?", ו"ספר משהו שאנשים לא יודעים עליך". מאוחר יותר ביקשתי מהם למלא שאלונים נוספים, והשתמשתי בתשובות כבסיס לשיחות אישיות מקיפות יותר שערכתי עם כל אחד מהם במהלך העונה" (עמוד 101)

מעבר להבנה שיש כאן על טבע האדם (ועל כמה שחקני כדורסל מקצועיים דומים למהנדסים, אנשי צבא, רופאים וכד'), יש כאן מסר לכל מי שמרים גבה על חשיבות ההכרות האישית או טוען שהאנשים ממילא מכירים אחד השני, עובדים הרבה שנים ביחד, לא מסתירים שום דבר מאף אחד או לכל מי שטוען כל מה שמעבר לעיסוק במשימה הוא בזבוז זמן – פשוט תשלפו את הקטע הזה ותגידו לו שמה שהיה טוב למייקל ג'ורדן, יכול להיות טוב גם לצוות שלו.

שנה אזרחית טובה לכולם 🙂

אופיר

ושֹח לי בלאט – על היום השלישי, דיוויד בלאט ומנהיגות משלב חמש

אחד הקטעים הזכורים ביותר מסרט האסונות "היום השלישי" הוא הקטע שבו הנשיא, תומאס וויטמור בכיכובו של ביל פולמן, עומד עם מגאפון מול כמה עשרות אנשי חיל האוויר האמריקאי, ונושא דברים לפני היציאה לקרב המכריע. במהלך הנאום הקצר (כ- 100 שניות מקצה לקצה) מצליח התסריט לסמן וי על כל אלמנט הנדרש מנאום מנהיגותי: דיבור בגובה העיניים – צ'ק. יציקת משמעות – צ'ק. קריאה לאחדות ולכידות – צ'ק. הצבעה על אינטרס משותף – צ'ק. יצירת תחושת חירום ודחיפות כבסיס לפעולה – צ'ק. בניית גאווה – צ'ק. ובסוף, הכי חשוב – אופטימיות ואמונה בהצלחה. ומי שעדיין מטיל בכך ספק מוזמן לקרוא את הנאום כולו –

"In less than an hour, aircraft from here will join others from around the world, and you will be launching the largest aerial battle in the history of mankind. Mankind. That word should have new meaning for all of us today. We can't be consumed by our petty differences anymore. We will be united in our common interests. Perhaps it's fate that today is the Fourth of July, and you will once again be fighting for our freedom. Not from tyranny, oppression, or persecution… but from annihilation. We're fighting for our right to live. To exist. And should we win the day, the Fourth of July will no longer be known as an American holiday, but as the day when the world declared in one voice: We will not go quietly into the night! We will not vanish without a fight! We're going to live on! We're going to survive! Today we celebrate our Independence Day"!

יוצא לי להראות את הקטע הזה מדי פעם בסדנאות שעוסקות בפיקוד ומנהיגות (בעיקר מול הקטע האמיתי בו מצולמת התגובה של ג'ורג' בוש בעקבות קבלת ההודעה על הפיצוץ במגדלי התאומים. זהירות ספוילר- ממשיך לשבת על הכיסא ולהקריא סיפור לילדים). וכך מתעורר לו דיון על חשיבותה של מנהיגות, כריזמה והמשמעות של הובלה על ידי אמונה בצדקת הדרך ומתן דוגמה אישית.

ואז זו גם הזדמנות טובה לדבר על מה שג'ים קולינס, בספרו גלגל התנופה: מטוב למצוין – מגדיר מנהיגות משלב 5. סוג של מנהיגות המשלב בתוכו כח רצון ונחישות בלתי מעורערת לעשות את כל מה שנדרש לצד ענווה, החלטיות שקטה ומה שקולינס מכנה – צניעות כובשת. בשלב זה של מנהיגות הדגש הוא על החברה ולא על ההצלחה האישית, על טובת הכלל ולא על האגו. מנהיגים משלב 5, מאופיינים על פי קולינס במיקוד שליטה פנימי לכישלונות (מאשימים את עצמם) וחיצוני להצלחות (מייחסים אותן לגורמי מזל וסביבה).

הבעיה הכי גדולה עם המודל הזה הוא שברגע שאנשים מנסים לבחון אותו על סביבתם מתחילה להתעורר ספקנות במקרה הטוב וציניות וגיחוך במקרה הפחות טוב. רבים מהאנשים מעלים בראשם את הבוס שמצליח באמצעות שליטה קפדנית באנשיו, את המנהל המניפולטיבי, את אלו התחרותיים עד כדי אימה, את היכולת להתקדם באמצעות תמרון בלתי פוסק בנבכי הפוליטיקה הארגונית ושאר התנהגויות אשר מצד אחד נחשבות כשליליות ואילו מהצד השני, נחשבות ככאלו הרצויות בעולם תחרותי המקדש תוצאה סופית.

ואז, כמעט כמו בהזמנה מגיע האיש בחליפה, דיוויד בלאט. כמה דקות אחרי שריקת הסיום שחותמת את העובדה שמכבי תל אביב באחת העונות המוזרות בתולדותיה, עולה לפיינל פור של הליגה האירופית הוא ניצב בפני השחקנים ואומר –

I'm happy for everybody here, you guys deserved this, you worked so hard for, overcame so many obstacles, so much diversity. We were down but we never out because you guys continued to work and believe and trust each other, and to give everything you had. I've never coached a team, ever, that I feel, deserves the kind of success that you guys have had, because of the character that you have. I'm appreciative for all of you for allowing me to coach you. You guys are terrific. Let's not stop here, let's keep going. Congratulations.

אתם מבינים – הבנאדם, מאמן מוערך, בעל מדליה אולימפית (לונדון 2012 עם נבחרת רוסיה), לקח קבוצת שחקנים טובים, אך לא הטובים ביותר מסוגם (אל מול כל שחקן במכבי ניתן למצוא שחקן טוב יותר ביותר מקבוצה אירופאית אחת) העלה אותם לפיינל פור ומה שהוא אומר זה – "תודה רבה על זה שאפשרתם לי לאמן אתכם". לא – "ראיתי/האמנתי/הייתי הראשון לזהות" אלא רק פרגון ותודה. כאילו בין שלל עיסוקיו בבניית תרגילים ואימון קבוצות הוא התפנה לכתוב את ההגדרה לצניעות כובשת בשביל קולינס.

אבל זה לא נגמר שם – שבועיים לאחר מכן במסיבת העיתונאים לאחר הניצחונות המפתיעים בחצי הגמר (בשנייה האחרונה מול צסקא מוסקבה) ובגמר המותח (לאחר הארכה מול ריאל מדריד) הוא מצטט את המילה האחרונה שאמר סטיב ג'ובס, מנכ"ל ומייסד אפל, לפני שמת – "WOW". וה- WOW הזה מסמל עבור בלאט את היכולת לראות עתיד אופטימי גם במציאות קשה. והוא עובר לדבר על האכזבות, הבעיות, הימים הקשים והמכשולים שקיימים בספורט ועל כך שהדרך שבה מתמודדים עם הקשיים האלו קובעת האם תוכל לנוע קדימה ויותר מכך האם כמאמן שאמור להנהיג את הקבוצה – תוכל בימים הקשים האלו להוביל את האנשים ולהוציא אותם מהחשיכה בה הם שוהים. וזה בדיוק כח הרצון והנחישות הבלתי מעורערת שהובילו אותו בהחלטה להיות עוזר מאמן ב- 2003, בדרך שבה הוא נהג כל העונה הזו ובכלל בחייו.

ואז הוא מצטנע שוב ואומר שמכבי תל אביב היא לא הקבוצה הכי מוכשרת ברמת הפרט מבין הקבוצות שהתמודדו, אבל היא הקבוצה הכי טובה כקבוצה. ונכון שכנראה בסדרת משחקים היא לא הייתה מצליחה לזכות באליפות, אבל אלו חוקי הטורניר – משחק אחד וזה כל מה שנדרש. והכי הוא שמח על המסר שהאליפות הזו נותנת למאמנים ולקבוצות – אפשר להגיע ליותר בפחות. וזה מסר כל כך יפה כי הוא לא מופנה לאוהדים או לשחקנים שלו אלא לאוכלוסייה שלמה – לכל ילד שמתאמן אי שם במגרש בטון, לכל מאמן שמתוסכל מהקבוצה שיש ברשותו, לכל מי שחושב שהוא לא גבוה מספיק, מהיר מספיק, מוכשר מספיק. זה המסר – אפשר להגיע ליותר. בפחות. ועל זה נאמר – WOW.

והערה אחרונה לסיום – חלק מהציניות שמתעוררת בעקבות המפגש עם המודל שמתאר את השלב החמישי של המנהיגות הוא בדיוק עקב אופיה היוצא דופן של מנהיגות משלב 5: היא נדירה, ניתן להצליח באופן אישי גם בלעדיה – אבל כשהיא מתקיימת – היא זוכה להערצה, פרגון מקיר אל קיר ושמחה כללית – כמו אלו שאפיינו כל חובב ספורט כשהוא שמע של החוזה שקיבל בלאט לאימון ב- WOW. NBA. פעם שנייה כי מגיע…)

ולמי שרוצה להתרשם בעצמו מקטעי הוידאו הנה הם:

היום השלישי –

דיוויד בלאט לקראת הפיינל פור (מומלץ לראות עד הסוף) –

מסיבת העיתונאים לאחר הזכייה ביורוליג –