לפני מספר שבועות בעת הפסקת פוטוסינתזה לאחר רצף דיונים מתחת לניאונים, כאשר באחרון שבהם סוכם על תחילת שימוש במערכת מעקב מטלות, אמר לי אחד המנהלים בארגון בו אני עובד באנחה של תסכול מהול בייאוש קל – "יש לנו ארגון מצוין, באמת, בלי שום ציניות, ועדיין מאז שאני זוכר את עצמי אנחנו לא מצליחים ליישם בו מערכת מעקב מטלות, וזאת למרות אין ספור ניסיונות והצהרות שהפעם זה באמת יקרה". וזו בהחלט תהייה מעניינת – הרי אם הארגון רוצה כל כך שתהיה מערכת ממוחשבת למעקב מטלות – למה היא לא קיימת? או לחילופין, אם הארגון לא רוצה שתהיה מערכת כזו למה הוא משקיע בניסיונות האלו כל כך הרבה זמן ומשאבים?
שבוע לאחר מכן נכחתי בהתלבטות בהקשר להקמתו של ניוזלטר פנים ארגוני ואז נזכרתי בכמויות הפעמים הרבות שיצא לי להיתקל בניוזלטר כזה ובדינמיקה שמאפיינת אותו – התלהבות רבה בניוזלטר הראשון (בדרך כלל עם כניסתו לתפקיד של מנהל חדש) ומשם דעיכה איטית בתכנים ובתדירות עד להתמוגגות כוללת בקול ענות חלושה.
כנרת רוזנבלום, בבלוג שכבר הומלץ קודם לכן, רווחים, מתארת יפה את תופעת הניוזלטר הארגוני –
"ניוזלטר, היו תמיד אומרים לי, זאת לא בעיה: אוספים את העדכונים שעולים בישיבת ההנהלה, מוציאים במייל לכולם, ומישהו היה מתנדב לקחת את זה על עצמו.
עזבו שזה לא היה קורה כמעט אף פעם. לא פשוט להוציא ניוזלטר סביר, אי אפשר לשתף את כולם בכל העדכונים של ישיבות ההנהלה, וכמעט תמיד הניוזלטרים הפנים ארגוניים, כשבכל זאת היו מנסים להתעקש עליהם, היו נותנים תחושה מאולצת משהו, ונזנחו במהרה.
"אין לזה זמן", היו מסבירים מאוחר יותר… במציאות הארגונית, השיתוף בידע תמיד פחות חשוב מהביצועים בפועל, מכירה גדולה או עדכון גרסה, פרויקט ייעוצי גדול, ניתוח לב פתוח או כיבוש פיתה סורית.
באמת אין זמן בחיים הארגוניים, ואולי בחיים גם אין זמן. אבל זאת לא היתה הסיבה שבגללה הניוזלטר דווקא היה המנגנון הראשון שקורס, אחרי שבסדנה חשבו שהוא חיוני מאין כמותו, אפילו אולי כיפי.
הסיבה האמיתית היא, שדי מסובך לשתף ידע ארגוני בראש חוצות ובכתב. יש סודות עסקיים, ופוליטיקה ארגונית, והרבה רגישויות אחרות. לנסח את הדברים האלה במילים ולשלוח לכולם בעותקים בלתי מתכלים, עלול, במקרים רבים, להיות מתכון לצרות. וההנהלה, בתבונתה הלא מדוברת, הרגישה שלמרות הערכים החיוביים של שיתוף ושקיפות ולמידה ארגונית – לכתוב ניוזלטר פנימי זה חתיכת תיק."
(מתוך הפוסט המשובח – ניהול באקווריום)
אלו מכם שקראו את הפוסט "כשאהיה גדול – על הפסיכואנליזה של חזון וערכים ארגוניים", כבר יודעים שהקבלה בין אנשים לארגון מאפשרת להרחיב את נקודות המבט וזוויות ההסתכלות על תופעות ארגוניות. וכך כמו שאנשים אינם עצמים מכניים אלא מושפעים מרגשות, היבטים לא מודעים והיסטוריה, כך גם ארגונים אינם מערכות מכניות ורציונליות, אלא גם הם מושפעים ומתפקדים כתוצר של קדירת רגשות, שאיפות, תת מודע, היסטוריה אישית וקולקטיבית ואינספור משתנים אחרים המשפיעים על ההתנהגות האנושים ועל ההתנהגות הארגונית.
ובהקבלה האנושית נזכרתי בכל הפעמים שהבטחתי לעצמי הבטחות – שאת השעה הפנויה ביום שהורכבה מדקות של בהייה חסרת תוחלת בטלוויזיה אקדיש לקריאת פרק אחד ביום מספר מקצועי ופעם בשבוע אעשה פילאטיס, רצוי מכשירים כדי להימנע מפציעות ריצה, שאצליח סוף סוף לסיים את "אהבה בימי כולרה" ועוד היד נטויה.
ואיכשהו בדומה לניוזלטר, אף אחת מההבטחות האלו לא הצליחה להתמסד ואני נותרתי עם רגשות אשם לגביה – התחלתי את "אהבה בימי כולרה" בפעם השלישית והפסקתי, בררתי וראיתי שהשכנה ביישוב מדריכת חוג פילאטיס מכשירים אבל החלטתי להתחיל בחודש הבא, וקניתי כמות ספרים מקצועיים שמאפשרת לי לקרוא פרק ביום, אבל רובם עדיין ממתינים לרגע בו אתפנה אליהם. ובדומה למערכת מעקב המטלות – אני עדיין מוטרד מחוסר היכולת להספיק את כל הרשימה אבל בו בעת סמוך ובטוח שהנה בחודש הבא – הכל יסתדר.
רודולף דרייקורס, תלמידו של אלפרד אדלר, אבי גישת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, תיאר את רגשות האשם כרגשות הנלווים לפער בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל. לטענתו רגשות אשם הם מנגנון לשימור תחושת הערך העצמית. מעין כלי עזר שמסייע לנו לשמר את הדמות הרצויה שלנו, כאשר למעשה אנחנו מתנהגים באופן אחר מדמות זו. משהו בסגנון – "היי, אני לא סתם בטטת כורסה, אלא איש מקצוע המתייסר על כך שהוא לא מצליח להתפתח כראוי".
וכך כמו שאני מצאתי לי את רגשות האשם המסייעים לי להמשיך ולהתבטל (בחלק מהזמן) מול הטלוויזיה ועדיין להרגיש די טוב עם עצמי באופן כללי, מצא לו הארגון רגשות אשם משלו בדמות ניסיונות חוזרים ונשנים להטמיע מערכות שכנראה לי ממש מתאימות לו או בדמות ניוזלטר ארגוני שקם לו מדי פעם כעוף החול ונקבר בחזרה כעוף בחול, כיוון שקשה יותר להודות שנוח לנו לרוץ קדימה, לפעול, לעשות מאשר להשתהות, לדבר ולעדכן – אבל היי, לפחות אנחנו מרגישים אשמים לגבי זה, אחרת לא היה ניוזלטר.
ובהתאם ליום – סליחה ומחילה 🙂
(ותודה ליעל כרם ונירית אפק קופטש שהפגישו אותי ואת אדלר מחדש)
חומרי רקע וקריאה נוספת:
להיות הורים, על רגשות אשם הוריים – אנאבלה שקד
על רגשות ומוטיבציה – אנאבלה שקד
