יש מומחה לרשתות חברתיות באולם? על התפתחות הרפואה והרשתות החברתיות

בערך בשנת 1005 לספירה, (קצת פחות מאמצע הדרך בין ההתחלה לבינינו) כתב אבו עלי חוסיין אבן עבדאללה אבן סינא (או בקצרה – אבסינה או רק אבן סינא) את "קאנון הרפואה". ארבע עשר כרכים בהם היו ממוינות מחלות, הגורמים להן, תרופות מוכרות, הסבר על מושגים רלוונטיים כגון היגיינה ותיאור צורת הפעולה של איברי הגוף. הקאנון היה בשימוש מזרח תיכוני ואירופאי עד לאזור המאה ה-17. מה שמביא לשתי תובנות עיקריות – הראשונה, שהחוכמה לא נולדה במערב. השניה, כנראה שאבן סינא היה האחרון, או לפחות בין האחרונים, שניתן לומר עליהם שהם ידעו רפואה על בוריה. לא רפואה פנימית, כירורגיה, אונקולוגיה או נוירולוגיה, אלא ממש את כל הרפואה כפי שהייתה ידועה עד אותה עת. ואילו היום אין סיכוי שקיים אדם כזה, היקף הידע וקצב השינויים לא מאפשר למצב הזה להתקיים בעולם הרפואה.

  נזכרתי  בסיפור של אבן סינא כשבקבוצת הטלגרם "אבו עלי אקספרס" [i] ביקש בעלי הקבוצה הצעות לכלי אשר יאפשר לו מצד אחד תקשורת עם כלל המנויים אליה (כ- 27 אלף איש נכון להיום) ומצד שני לא פייסבוק. הוא לא פירט את הסיבה למה לא פייסבוק, אבל ניתן לשער – המידע בפייסבוק לא נשמר אצלו, הוא מוצא את עצמו כפוף להחלטות אלגוריתמים או גורמים עלומים שם שיכולים ללא אזהרה מוקדמת לחסום אותו מאתרו וכן הלאה. אז קודם כל – למי שמחפש סטארט אפ, הנה בעיה שמחפשת פתרון. שנית, המקרה הזה מדגים את בו התפתחו הרשתות החברתיות משנת 0 ועד היום.

   לפני כעשור, בעת הרצאות שדיברו על העידן הנוכחי, הצגנו שקף שהכיל את הלוגואים של הרשתות החברתיות הבולטות באותה העת. הוא נראה כך – רשתות חברתיות ממוקד היו בו את פייסבוק, את מייספייס שהייתה רשת של מוזיקאים, את פליקר ששימשה לשיתוף תמונות וכמובן את יוטיוב ששורדת עד היום ואת וורדפרס, פלטפורמת הבלוגים עליה נכתב גם בלוג זה. לאחר כמה שנים עידכנו את השקף ואז הוא נראה כך: social-media-icons ניתן לראות בו בנוסף את ויקיפדיה, אינסטגרם לתמונות, וימו לשיתוף וידאו, ספוטיפיי ודיזר המוזיקליות, וואטסאפ להודעות מיידיות ועוד ועוד. אבל כיום גם הוא לא מעודכן – חדי העין יכולים לראות שאין בו לא את טינדר – להכרויות, לא את מיוזיקלי – לשיתוף קטעי וידאו קצרים ואלו רק מקצת הרשתות החסרות, כאשר צריך להוסיף עליהן גם את אלו הפופולריות מחוץ לאירופה וארה"ב, לדוגמה ויצ'אט, ויבו וביידו הסיניות שזוכות לעשרות מיליוני סינים (שכנראה לא טועים).

   אולי זה מה שמסמל שבתחום הרשתות החברתיות חצינו כבר את שנת 1005 של אבן סינא. אין שקף אחד שיכול להכיל את כל הרשתות חברתיות, כפי שאין אדם אחד רציני שמבין ברפואה על כל גווניה. הרשתות החברתיות הולכות ומסתעפות – פייסבוק שהייתה החלוצה, שם נרדף לרשת חברתית, הולכת ומאבדת שווי שוק סביב ניסיון כושל להישאר רלוונטית לכל האנשים, בכל התחומים, כל הזמן, כפי שהייתה ב- 2006. מסביבה צומחות עוד ועוד רשתות אשר עונות לצרכים שנהיים ספציפיים יותר ויותר.

   רשת חברתית להכרות – יש, להכרות רצינית יותר – גם יש, לתקשורת ארגונית – יש, לקטעי וידאו יש, לתמונות עם אוזניים של כלבלב – גם יש ואפשר להמשיך עם המשחק הזה בלי סוף (ובדומה לפרדוקס של ראסל שדן בתורת הקבוצות [ii], לתהות מה דינה של רשת שמכילה את כל האנשים שאינם מחוברים לרשת…)

   אחד מהציטוטים המפורסמים שמדגים באופן הטוב ביותר את הפער בין העולם הישן לעולם הרשתי הוא הבקשה של רזי ברקאי בשנת 1996, במסגרת שיחה ברדיו על הסכנות בגלישה באינטרנט, שישיגו לו את "האחראי על האינטרנט". מאז חלפו למעלה מ- 20 שנה ולא רק שאין אחראי אחד על על האינטרנט אלא גם אין אחראי לרשתות חברתיות מסועפות המורכבות ממאות אלפי חברים ואינספור תתי רשתות אשר לא ניתן להתעלם מהן ומהשפעותיהן, ואם עד לפני מספר לא מועט של שנים כדי להיות נוכח ברשת החברתית היה ניתן להסתפק בפרופיל פייסבוק, היום לפרופיל הפייסבוק נוסף חשבון אינסטגרם, ערוץ טלגרם, קבוצת וואטסאפ, שם משתמש בטוויטר והיד עוד נטויה על המקלדת ועל הטלפונים החכמים.

   אלו מכם, חובבי ההיסטוריה של הטכנולוגיה, יכולים למצוא בתהליך שאותו עוברות הרשתות החברתיות, לא רק הקבלה לעולם הרפואה, אלא גם להתפתחות מדורת השבט הטלויזיונית. בשנות ה- 60, עם חדירת מכשירי הטלוויזיה לבתים היא נתפסה כמכשיר המביא לאחווה, תחושת יחד ושבטיות מחודשת, אשר הלכה לאיבוד בעידן אינדיבידואלי. אולם בחלוף השנים עם הפיכתה למוצר זול וריבוי טלוויזיות בבתים היא משולבת בחזרה לניכור והתבודדות. וכך גם הרשתות החברתיות אשר נוצרו במטרה לאחד, מתפצלות יותר ויותר ומחזירות את ההתמודדות עם הניכור לנקודת האפס.

[i] קבוצה העוסקת בניתוח מגמות בעולם הערבי כפי שהן מתבטאות בתקשורת. זו אומנם הערת שוליים אבל זו הזדמנות להמליץ על הקבוצה הזו לכל אזרח, כדרך מהימנה יותר לצריכת חדשות מאשר אלו העוברות דרך הפילטרים של התקשורת הממוסדת

.[ii] פרדוקס מפורסם בתורת הקבוצות במתמטיקה – להרחבה עליו ראו כאן

מיהו המתווך ברוח? – 6 הערות על פרשת סטטוסים מצייצים

תקציר הפרקים הקודמים – סטטוסים מצייצים הוא עמוד פייסבוק רחב תפוצה (מעל ל- 700,000 עוקבים) אשר כולל בתוכו פוסטים נבחרים שהתפרסמו בפרופילי פייסבוק שונים. בשבוע שעבר לאחר שהתגלה כי חלק מהסטטוסים המפורסמים באתר מפורסמים בו בתשלום ולא עקב בחירה מושכלת של העורכים, הורידה הנהלת פייסבוק את העמוד בטענה שהוא מפר את כללי השימוש אשר קובעים כי פוסטים ממומנים אמורים להיות מזוהים ככאלו.

  1. אם עוד מישהו היה צריך הוכחה לכח התיווך בעידן הנוכחי – סטטוסים מצייצים סיפק אותה. זהו עמוד חסר תוכן מקורי אשר זכה להצלחה אדירה בזכות תיווך מוצלח – העורכים, אבי לן ועדי בנטוב השכילו לבחור עירוב נכון של סטטוסים מצחיקים ("רבים שואלים אותי איך אני מכינה עוגות טבעוניות טעימות כל כך, התשובה היא שאני משקרת ומוסיפה ביצים" תמר שיאון המוכשרת) מרגשים, מעוררי מחשבה ומעוררי פעילות (ניצני המחאה החברתית של 2011 נבטו בסטטוסים על מחיר הקוטג' ובציטוט הקריאה להקים אוהלים ברוטשילד).
  1. בעולם עתיר ידע ומשופע באפשרויות ליצירת תכנים והפצתם, תיווך טוב שווה כסף, הרבה כסף. גוגל הבינו את זה ומתקיימים על מודל המאפשר למצוא מידע ממוקד ומועיל בהשקעה מועטה. פייסבוק מאפשר לנו לברור בבליל מידע אינסופי רק את מה שמעניין אותנו. אאוטבריין, הפחות הידועה, מרוויחה הון מיצירת הפניות באתרים תחת הכותרת "כתבות שיעניינו אותך" וגם סטטוסים מצייצים משתתף בחגיגה. כמה סטטוסים הרוויח מהתיווך? כנראה שלא מעט, לפחות לאור הראיונות שהעניק אבי לן בשבוע שעבר בו הוא טען שאומנם לקח זמן למצוא מודל עיסקי מצליח לדף אבל כיום הוא מרוויח הרבה מאוד כסף.
  1. אם התיווך נעשה על גבי פלטפורמה מתווכת אחרת – כפי שסטטוסים מצייצים השתמשו בפלטפורמה של פייסבוק – אין סיכוי שפלטפורמת הבסיס לא תגזור על כך קופון. פייסבוק דאגו להבהיר היטב בתנאי השימוש שלהם את העניין וגוגל נאבקת חדשות לבקרים בניסיונות לקדם אתרים ולעבוד על אלגוריתם החיפוש. קרב הענקים האימתני הוא לא על התוכן – אלא על התיווך.
  1. מעניין לציין (או במקרה הזה – לצייץ) שהקרב בין פייסבוק לסטטוסים מצייצים מתנהל מעל לראשי יוצרי התוכן. התמורה היחידה שסטטוסים מעניק לכותבים בו היא הקרדיטציה, לא צריך לזלזל בה, היא נותנת מענה לצורך האנושי של כולנו בהכרה, ומאפשרת לאתרים כגון סטטוסים להתקיים – ובכל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שיש כאן סוג חדש של ניצול יוצרי התכנים אשר מתאפשר תודות לריבוי היוצרים והעובדה שלכל אחד יש תחליף זמין.
  1. "כתב ההגנה" של אבי לן לטענות נגדו היה פשוט – כולם עושים את זה, לפתע החלו לצוץ ידיעות על שיתופי פעולה עסקיים של ידיעות אחרונות ביצירת כתבות חיוביות בהתאם לנושאי עניין ותשלום. כנראה שהטענה הזו לא תעזור ללן מול הנהלת פייסבוק. היא כן מעוררת מחשבה על המודלים לתקשורת חופשית שקופה ואובייקטיבית בעידן הנוכחי. מסתבר אם כן שגם התקשורת הקלאסית אינה חפה מבעיות, באורח מסוים הפעולה האגרסיבית והתכליתית של פייסבוק מבהירה עד כמה הפיקוח ברשת הדוק יותר מזה שבשוק החופשי.
  1. מה הלאה? במעט הימים שעברו מהסגירה הקים לן מחדש את העמוד, כמובן ללא כל החומרים שהיו בו קודם לכן. סביר להניח אם כך שייקח לו זמן להשתקם, מה גם שכך או אחרת הוא יאלץ להגיע להסדר מול הנהלת פייסבוק. לגבי עתיד התקשורת, פרסומות סמויות ומתווכים, ממליץ בכל נקודת מבחן להשתמש בעצה שנתן וויליאם גולדמן ב"כל אנשי הנשיא" (קצת לפני שהוא התפנה לכתוב את הנסיכה הקסומה) – Follow the money…

לקריאה נוספת -בעמוד של נועם מנלה

 

 

החוליה החזקה בשרשרת – על מותם וחייהם של המתווכים (קצת על טכנולוגיה וגם על פול מקרטני)

אחת מהאמירות הנפוצות על התקופה הנוכחית היא שהיא בזכות ההתקדמות הטכנולוגית מתאפשר קשר ישיר בין הצרכן ליצרן ("התיווך המסורתי התייתר מאז המצאת האינטרנט" כפי שכתב סמי פרץ בכתבה "העסקה הגרועה שלנו עם הבנקים ומנהלי הביטוח", הארץ 26.12.13)– אתה רוצה למכור דירה – אתה כבר לא צריך את העיתון בשביל מודעה – יש מספיק לוחות אינטרנטיים חינמים. אתה רוצה להקליט שיר ולהחשף לכל העולם – כל מה שאתה צריך זה סמארטפון מחובר לאינטרנט וידע טכנולוגי מינימלי בהעלאת קבצים ל- Youtube.

בחודש שעבר בהרצאה של נועם מנלה הוא נתן בתור דוגמה לקשר הישיר הזה ולדילוג על המתווכים בשרשרת את שתי ההופעות האחרונות של פול מקרטני – בטיימס סקוור בניו יורק ובקובנט גרדן בלונדון – הופעות אשר עליהן הודיע מקרטני ישירות למעריציו דרך חשבון הטוויטר שלו כשעתיים בלבד לפני תחילת ההופעה ועדיין – צפו בהן עשרות אלפי אנשים ללא כל פרסום מוקדם או תשלום לחברת יח"צ, הדפסת מודעות וכן הלאה.

בהבטחת הקשר הישיר ובדילוג על מתווכים – יש קסם רב, ההבטחה הזו פורטת על נימי הנפש של כל מי שרוצה להצליח בגדול, להתפרסם, להגיע לפיסגת ההר – ובעצם על מי לא? אם אין שרשרת תיווך – הכל נהיה פשוט יותר, כל אחד תלוי ביכולותיו הוא. יש משהו מעודד, כמעט אוטופי, במחשבה שאין צורך בתיווך ולכן תוך כדי ההרצאה התחלתי לשאול את עצמי האם זה נכון? האם אנחנו באמת מדלגים על חוליות בשרשרת או שפשוט התיווך המסורתי – עיתונות, מודעות נייר מתחלף בחוליות אחרות בשרשרת?

במהלך הסערה זוטא שעורר מימון ההמונים שבו השתמש עוזי וייל לספרו "חמישה חלומות" – הוא הגיב לכל מי שטען שהוא הרוויח עשרות אלפי שקלים ממימון ההמונים – הרבה מעבר למה שנדרש לו על מנת לסיים את הספר. וייל הציג את התחשיב ואת ההבדל הגדול בין הברוטו – הכסף ששילמו אלו שהשתתפו במימון ההמונים לבין הנטו – כמה הוא הרוויח מכל העסק. או במילותיו של וייל – "128 אלף שקלים, מינוס 6 אחוז עמלת האתר הד סטארט, מינוס 3 אחוז עמלת סליקת כרטיסי אשראי, פחות 55 אלף מחיר הספרים, פחות 15 אלף דמי משלוח בדואר, פחות 5000 שקל הוצאות הפקה, פחות 18 אחוז מע"מ, פחות 50 אחוז מס הכנסה. תעשו חשבון לבד: 17 אלף שקל. זה מה שיוצא, בסוף, בניכוי הוצאות ומיסים". גם אם ניקח מקדם ביטחון – שרשרת התיווך במקרה הזה היא משהו שלא ניתן להתעלם ממנו גם כאשר עושים שימוש בשיא הטכנולוגיה.

רגע, אבל זה בכל זאת עוזי וייל שלא ברור אם להאמין לו או לא – וחלק מהשרשרת היא עבור מוצרים מוחשיים – הדפסת ספרים. מה קורה בתחומים אחרים? גם כאן המשרעת היא רחבה – אבל המקרה של גט טקסי מתאר אירוע דומה – למי שעדיין לא יצא להשתמש בפיתוח – מדובר באפליקציה שמאפשרת להזמין מונית הנמצאת בקרבת מקום דרך המכשיר הסלולרי וכך חוסכת לנהגים המשתמשים בה את עלויות התחנה והסדרנים (ולצד זאת, מונעת מדור שלם של בני עשרה להנות מהקריאה האלמותית בקשר – "מי פנוי באלנבי?"). מה יוצא לגט טקסי מהשימוש? עמלה שהיא שקופה ללקוח אבל לא לנהג המונית, כיוון שהיא נגזרת ממחיר הנסיעה. אין פה טענה לגט טקסי – מן הסתם כחברה היא צריכה להרוויח, אבל אין ספק שאותו נהג מונית שקודם עבד בתחנה גשמית, לא ממש מרגיש את קיצור הדרך בין הצרכן (הנוסע) ליצרן (הוא עצמו).

שתי הדוגמאות האלו (לצד רבות אחרות) מציגות את הטרנספורמציה שעוברת שרשרת התיווך לפלטפורמה טכנולוגית יותר – מעין שינוי ממעלה ראשונה של שרשרת התיווך – עוזי וייל לא משלם לחברת קידום מכירות אלא לפלטפורמת גיוס כספים, נהג המונית לא משלם לסדרן בתחנה אלא למפתחי האפליקציה. אבל שווה לשים לב לשינוי ממעלה שניה שעוברת שרשרת התיווך בעקבות הצמיחה של אתרי הענק – גוגל, פייסבוק ו- YouTube (וגם Ebay, amazon ודומיהם).

כאן השינוי הוא קצת אחר ומזכיר את הבדיחה על ההוא שעבר במכס עם שיירת חמורים פעם אחר פעם ואמר שהוא מבריח ופעם אחר פעם לא מצאו שום דבר לא בכיסיו ולא בתיקיו, ורק אחרי כמה שנים שכבר הבטיחו לו שלא יעשו לו כלום אם הוא יגלה מה הוא הבריח בכל השנים האלו – אז הוא ענה בפשטות: "חמורים". בדומה לכך לכאורה קל לפספס שבעצם אתרי הענק האלו הם מתווכים בין מי שרוצה למצוא מידע לבין מי שרוצה להפיץ אותו. וכמו בכל תיווך גם כאן יש כסף ודי הרבה, ובעזרת תעלולי מס למינהם – הרבה מהרווחים לא מגיעים בחזרה לטובת הציבור, יש מתווכים למתווכים (חברות שעוסקות בקידום אתרים ברשימות החיפוש של גוגל) ובעיקר יש ריכוז של עושר וכח אצל מספר מצומצם של גופים פרטיים שלא רק שעוסקים בתיווך אלא גם שבניגוד לתיווך המסורתי – היצרן שמספק את חומר הגלם לתיווך לא נהנה ממנו במישרין. דוגמה לכך היה אפשר לקרוא בסוף השבוע בראיון עם אסף אבידן בידיעות, כאשר הוא עונה לשאלה מה יוצא ממאה מיליון צפיות ב- YouTube – "קשקוש, כלום, זו צורת עושק יותר גרועה ממה שהייתה אי פעם. רואים משהו אבל יש כל כך הרבה גופים בדרך, והפרסומות לא שוות יותר מדי כסף, רק יוטיוב מרוויחה מזה. על הופעה אחת או שתיים אני עושה יותר מיוטיוב בשנה".

אז כנראה שלא ממש נעלמו המתווכים, ויכול להיות שדווקא מהפכת המידע וכמות האינפורמציה (וכמות הזמרים החובבים ששרים את עצמם לדעת בגרסאות קאבר) ההולכת וגדלה מחייבת את קיומם ואף מעצימה את המקום שהם תופסים, ולכן שווה לשאול לא מה קורה כאשר המתווכים נעלמים, אלא איזה סוגי תיווך ידרשו בשנים הקרובות.

ומה בדבר הדוגמה של פול מקרטני בהתחלה? האם היא לא ממחישה את חוסר הצורך במתווכים? ובכן – אם אתם עוברים את מבחן פול מקרטני בתעודת הזהות (תוציאו את תעודת הזהות שלכם – אם כתוב בה שאתם פול מקרטני – עברתם), אכן אתם לא צריכים מתווכים. בעצם – זה לא ממש קשור לטכנולוגיה. גם לפני יותר מארבעים שנה ב- 30.1.1969, הופיע פול מקרטני (ביחד עם שאר הביטלס) ללא כל הודעה מוקדמת, על גג חברת התקליטים Apple. גם אז לא היו חסרים צופים.

הביטלס מופיעים על הגג

הנה משוב ומה נעים – על פייסבוק, The voice, ושיחות משוב

ב- 2003 כתב אדוארד טאפט (Edward Tufte), פרופסור אמירטוס למדעי המדינה ומדעי המחשב באוניברסיטת ייל (מסוג השילובים שאפשר למצוא רק אצל האמריקאים) מאמר פרובוקטיבי וקצר במגזין Wired תחת הכותרת המסקרנת –"Power Point is Evil". הטענה של טאפט הייתה פשוטה – השימוש בתוכנת המצגות החביבה לכאורה, גורם נזק ליכולות הקוגניטיביות שלנו, הופך מידע מורכב לפשטני ופוגם במיומנות הבסיסית של חיבור משפטים וביסוס טענה באופן שאינו מפורק לנקודות נפרדות. בשנים לאחר מכן, ניסו ארגונים רבים להתגבר על הסכנות במצגות באמצעים שונים ומשונים – חלקם באמצעות הקפדה על כתיבת מסמכים במקביל וחלקם באמצעות איסור על שימוש במצגת בחלק מהדיונים. למרות שקשה לומר שמאז המאמר פחת השימוש ב Power Point, הרי שעיקר תרומתו היה בהעלאה למודעות את ההשפעה שיש לטכנולוגיה על תהליכי חשיבה וקבלת החלטות.

בדומה ליכולות הקוגניטיביות אשר נשחקות בעקבות השימוש המוגזם ב- Power Point, הרי שניתן לזהות גם בשחיקת אחת מהמיומנויות החשובות ביותר בתקשורת הבין אישית, היכולת להעביר משוב באופן מוצלח, כזה שמצליח להיות משמעותי וליצור שינוי ולא רק לומר את הדברים, את עקבות הטכנולוגיה העכשווית. לכאורה השימוש ההולך הרווח באפליקציות web 2.0 המאפשרות הדדיות ותקשורת של רבים אל רבים מרחיבות את השימוש בכלי המשוב. אחת הסיבות המשוערות לפריחתם של בלוגים בכל רחבי הרשת (כגון זה הצנוע) היא קבלת המשוב הברור – כמה קראו את מה שנכתב בבלוג. כל מי שאי פעם העלה תמונה או פוסט שנון לפייסבוק מכיר את תחושת ההישג המענגת עם כל "Like" שנוסף. כל אלו מדגימים את המשמעות בסיפוק הצורך האנושי והבסיסי במשוב, אולם לצד זאת הם מנוונים את היכולת להעביר משוב מלא,  מורכב ומקיף, כזה שיוצר שינוי בהתנהגות, מלמד את האיך ולא רק את המה. השימוש בכפתור ה- "Like" בפייסבוק, מהווה משוב שטוח וחד מימדי – אם הוא קיים הוא מעביר באמצעות מילה אחת – "אהבתי", מגוון רחב של תחושות – אהבתי, צחקתי, התחברתי, גם לי לחשוב וכן הלאה. לעומת זאת, אם הוא לא קיים הוא יכול לומר "לא אהבתי" או "לא ראיתי" או כל מה שלא נכלל תחת הכותרת "אהבתי". בנוסף לכך, לעומת הכפתור הזה, לא קיים הכפתור ההפוך – Dislike, ולא בגלל שמישהו שכח להוסיף את האופציה הטכנולוגית. פייסבוק מצד אחד, הדגימו כאן את האמביוולנטיות שיש לכולנו לגבי משוב – אנחנו מאוד שמחים לקבל אותו כשהוא חיובי כמובן ומצד שני, נתנו לנו גם את האופציה להימלט מלומר אם משהו מפריע לנו.

לאחרונה, במהלך צפייה בתוכנית "The Voice" (כאן המקום לציין שלצד אהבתי הרבה לזמר, שירה היא לא אחד מהתחומים החזקים שלי ולכן אני מניח שהתוכנית מסבה לי עונג רב, לצד תחושה של השתאות מהיכולות המוצגות בה), שבתי ונזכרתי במאמר של טאפט, בעיקר בקטעים שבהם מצולמים המנטורים נותנים משוב לזמרים הצעירים. הדרך שבה דיברו המנטורים, שפת הגוף, המילים בהן הם בחרו להשתמש, כל אלו הדגימו את ההבדל שבין משוב עשיר ומלא כוונה לבין לחיצת "Like".

שימו לב לקובי אוז בקטע הבא – הוא אינו מחכה לסוף השיר אלא מיד פותח בשיקוף וממנו עובר להצעה קונקרטית לשיפור המצב:

המתודה של שרית חדד היא שונה – היא לא מתייחסת לקונקרטי, אלא היא מזהה את המצב הכללי, ה- State of mind של המועמדת אשר משפיע עליה בביצוע. בדומה לקובי אוז גם היא מציעה פתרון, הפעם תוך ניסיון שיתוף המועמדת בדרך, אבל הוא אינו מוכוון לקונקרטי אלא לשינוי מהותי יותר:

יובל בנאי ושלמי ברכה נוקטים בדרך שלישית, לאחר פתיחה וחימום קל  (מה שלומך? איך היה?), משקף בנאי את ההתנהגות של המועמדת בצורה זהירה בבחירת המילים אך נוקבת מבחינת המשמעות, המסר אליה – אומנם אמפתי אך עם זאת ברור וחד. בסדנה שערכתי לא מזמן השיבו מרבית המשתתפים כי מבין השלושה ההעדפה שלהם היא לקבל משוב מיובל בנאי. אין ספק שהעברת משוב מוצלח היא אומנות, אולם אין ספק שהיכולת להקרין אמפתיה, לזהות את שורשי ההתנהגות ולשקף אותם ממקום אוהד וחד, אך שאינו מטיף – הן אבני יסוד באומנות הזו.

ובקיצור – אם אהבתם – תלחצו על "לייק", אם אתם רוצים לתת משוב – יש אפשרות להגיב כאן למטה 🙂