אחד הקטעים הזכורים ביותר מסרט האסונות "היום השלישי" הוא הקטע שבו הנשיא, תומאס וויטמור בכיכובו של ביל פולמן, עומד עם מגאפון מול כמה עשרות אנשי חיל האוויר האמריקאי, ונושא דברים לפני היציאה לקרב המכריע. במהלך הנאום הקצר (כ- 100 שניות מקצה לקצה) מצליח התסריט לסמן וי על כל אלמנט הנדרש מנאום מנהיגותי: דיבור בגובה העיניים – צ'ק. יציקת משמעות – צ'ק. קריאה לאחדות ולכידות – צ'ק. הצבעה על אינטרס משותף – צ'ק. יצירת תחושת חירום ודחיפות כבסיס לפעולה – צ'ק. בניית גאווה – צ'ק. ובסוף, הכי חשוב – אופטימיות ואמונה בהצלחה. ומי שעדיין מטיל בכך ספק מוזמן לקרוא את הנאום כולו –

"In less than an hour, aircraft from here will join others from around the world, and you will be launching the largest aerial battle in the history of mankind. Mankind. That word should have new meaning for all of us today. We can't be consumed by our petty differences anymore. We will be united in our common interests. Perhaps it's fate that today is the Fourth of July, and you will once again be fighting for our freedom. Not from tyranny, oppression, or persecution… but from annihilation. We're fighting for our right to live. To exist. And should we win the day, the Fourth of July will no longer be known as an American holiday, but as the day when the world declared in one voice: We will not go quietly into the night! We will not vanish without a fight! We're going to live on! We're going to survive! Today we celebrate our Independence Day"!

יוצא לי להראות את הקטע הזה מדי פעם בסדנאות שעוסקות בפיקוד ומנהיגות (בעיקר מול הקטע האמיתי בו מצולמת התגובה של ג'ורג' בוש בעקבות קבלת ההודעה על הפיצוץ במגדלי התאומים. זהירות ספוילר- ממשיך לשבת על הכיסא ולהקריא סיפור לילדים). וכך מתעורר לו דיון על חשיבותה של מנהיגות, כריזמה והמשמעות של הובלה על ידי אמונה בצדקת הדרך ומתן דוגמה אישית.

ואז זו גם הזדמנות טובה לדבר על מה שג'ים קולינס, בספרו גלגל התנופה: מטוב למצוין – מגדיר מנהיגות משלב 5. סוג של מנהיגות המשלב בתוכו כח רצון ונחישות בלתי מעורערת לעשות את כל מה שנדרש לצד ענווה, החלטיות שקטה ומה שקולינס מכנה – צניעות כובשת. בשלב זה של מנהיגות הדגש הוא על החברה ולא על ההצלחה האישית, על טובת הכלל ולא על האגו. מנהיגים משלב 5, מאופיינים על פי קולינס במיקוד שליטה פנימי לכישלונות (מאשימים את עצמם) וחיצוני להצלחות (מייחסים אותן לגורמי מזל וסביבה).

הבעיה הכי גדולה עם המודל הזה הוא שברגע שאנשים מנסים לבחון אותו על סביבתם מתחילה להתעורר ספקנות במקרה הטוב וציניות וגיחוך במקרה הפחות טוב. רבים מהאנשים מעלים בראשם את הבוס שמצליח באמצעות שליטה קפדנית באנשיו, את המנהל המניפולטיבי, את אלו התחרותיים עד כדי אימה, את היכולת להתקדם באמצעות תמרון בלתי פוסק בנבכי הפוליטיקה הארגונית ושאר התנהגויות אשר מצד אחד נחשבות כשליליות ואילו מהצד השני, נחשבות ככאלו הרצויות בעולם תחרותי המקדש תוצאה סופית.

ואז, כמעט כמו בהזמנה מגיע האיש בחליפה, דיוויד בלאט. כמה דקות אחרי שריקת הסיום שחותמת את העובדה שמכבי תל אביב באחת העונות המוזרות בתולדותיה, עולה לפיינל פור של הליגה האירופית הוא ניצב בפני השחקנים ואומר –

I'm happy for everybody here, you guys deserved this, you worked so hard for, overcame so many obstacles, so much diversity. We were down but we never out because you guys continued to work and believe and trust each other, and to give everything you had. I've never coached a team, ever, that I feel, deserves the kind of success that you guys have had, because of the character that you have. I'm appreciative for all of you for allowing me to coach you. You guys are terrific. Let's not stop here, let's keep going. Congratulations.

אתם מבינים – הבנאדם, מאמן מוערך, בעל מדליה אולימפית (לונדון 2012 עם נבחרת רוסיה), לקח קבוצת שחקנים טובים, אך לא הטובים ביותר מסוגם (אל מול כל שחקן במכבי ניתן למצוא שחקן טוב יותר ביותר מקבוצה אירופאית אחת) העלה אותם לפיינל פור ומה שהוא אומר זה – "תודה רבה על זה שאפשרתם לי לאמן אתכם". לא – "ראיתי/האמנתי/הייתי הראשון לזהות" אלא רק פרגון ותודה. כאילו בין שלל עיסוקיו בבניית תרגילים ואימון קבוצות הוא התפנה לכתוב את ההגדרה לצניעות כובשת בשביל קולינס.

אבל זה לא נגמר שם – שבועיים לאחר מכן במסיבת העיתונאים לאחר הניצחונות המפתיעים בחצי הגמר (בשנייה האחרונה מול צסקא מוסקבה) ובגמר המותח (לאחר הארכה מול ריאל מדריד) הוא מצטט את המילה האחרונה שאמר סטיב ג'ובס, מנכ"ל ומייסד אפל, לפני שמת – "WOW". וה- WOW הזה מסמל עבור בלאט את היכולת לראות עתיד אופטימי גם במציאות קשה. והוא עובר לדבר על האכזבות, הבעיות, הימים הקשים והמכשולים שקיימים בספורט ועל כך שהדרך שבה מתמודדים עם הקשיים האלו קובעת האם תוכל לנוע קדימה ויותר מכך האם כמאמן שאמור להנהיג את הקבוצה – תוכל בימים הקשים האלו להוביל את האנשים ולהוציא אותם מהחשיכה בה הם שוהים. וזה בדיוק כח הרצון והנחישות הבלתי מעורערת שהובילו אותו בהחלטה להיות עוזר מאמן ב- 2003, בדרך שבה הוא נהג כל העונה הזו ובכלל בחייו.

ואז הוא מצטנע שוב ואומר שמכבי תל אביב היא לא הקבוצה הכי מוכשרת ברמת הפרט מבין הקבוצות שהתמודדו, אבל היא הקבוצה הכי טובה כקבוצה. ונכון שכנראה בסדרת משחקים היא לא הייתה מצליחה לזכות באליפות, אבל אלו חוקי הטורניר – משחק אחד וזה כל מה שנדרש. והכי הוא שמח על המסר שהאליפות הזו נותנת למאמנים ולקבוצות – אפשר להגיע ליותר בפחות. וזה מסר כל כך יפה כי הוא לא מופנה לאוהדים או לשחקנים שלו אלא לאוכלוסייה שלמה – לכל ילד שמתאמן אי שם במגרש בטון, לכל מאמן שמתוסכל מהקבוצה שיש ברשותו, לכל מי שחושב שהוא לא גבוה מספיק, מהיר מספיק, מוכשר מספיק. זה המסר – אפשר להגיע ליותר. בפחות. ועל זה נאמר – WOW.

והערה אחרונה לסיום – חלק מהציניות שמתעוררת בעקבות המפגש עם המודל שמתאר את השלב החמישי של המנהיגות הוא בדיוק עקב אופיה היוצא דופן של מנהיגות משלב 5: היא נדירה, ניתן להצליח באופן אישי גם בלעדיה – אבל כשהיא מתקיימת – היא זוכה להערצה, פרגון מקיר אל קיר ושמחה כללית – כמו אלו שאפיינו כל חובב ספורט כשהוא שמע של החוזה שקיבל בלאט לאימון ב- WOW. NBA. פעם שנייה כי מגיע…)

ולמי שרוצה להתרשם בעצמו מקטעי הוידאו הנה הם:

היום השלישי –

דיוויד בלאט לקראת הפיינל פור (מומלץ לראות עד הסוף) –

מסיבת העיתונאים לאחר הזכייה ביורוליג –

עוד יומיים יתקיים משחק הסופרבול ה – 48, בין הסיאטל סיהוקס לדנבר ברונקוס. זמן טוב להעלות כמה שדברים שכתבתי לפני שנתיים והתייחסו לסופרבול אז ולצוותי עבודה, שתהיה שבת שלום –

בשישי בפברואר 2012 התקיים משחק הסופרבול ה- 46, גמר ליגת הפוטבול האמריקאית, בין הניו יורק ג'יאנטס לניו אינגלנד פטריוטס[1]. כרגיל אצל האמריקאים, היה מדובר באירוע ענק, כמעט מגלומני – משחק שנמשך קרוב לשלוש שעות, כלל שבעים אלף צופים באצטדיון באינדיאנפוליס, מעל למאה מיליון צופים כטלוויזיה בארה"ב, פרסומות בעלות ממוצעת של 3.5 מיליון דולר לשלושים שניות[2] ובמחצית הופעה בת עשרים דקות של מדונה. אין מה לומר, אמריקה בשיא כוחה ותפארתה. מעבר לכל אלו, היה גם משחק ספורטיבי שהצליח לתמצת את מרכיבי התרבות האמריקאית למאבק על הדשא – מה לא היה שם? יריבות רבת שנים בין שני נסיכים אמריקאים – טום בריידי ואיליי מאנינג[3] על שום דבר פרט לכבוד ויוקרה, מהגרים ושוליות, מתח עד לשנייה האחרונה ודמעות של שמחה ואושר מצד אחד ושל תסכול ועצב מהצד השני.

לכאורה, משחק פוטבול אמריקאי, מהווה דוגמה לעבודת צוות מופתית, מי שינטרל את האגרסיביות המוכנית במשחק ויעסוק רק בניתוח המהלכים יגלה ספורט קבוצתי מאין כמוהו – ספורט בו לשחקן היחידי כמעט ואין משמעות, הוא תלוי בחסימות של חבריו בקבוצה, ביכולת שלהם לתפוס את כדורים שהוא זורק, בכך שכל שחקן ירוץ לנקודה בה הוא אמור להיות, ויסתובב לקבל את הכדור בשנייה המדויקת, רק מתוך זה שהוא יודע שיש סיכוי שכשהוא יסתובב הכדור יגיע אליו.

אולם למרות זאת, במהלך המשחק היה ניתן להבחין בלי קושי, שלמרות שגם בריידי וגם מאנינג הם בעלי תפקיד מפתח[4], כל אחד בקבוצתו, אין ולו שנייה אחת אשר בה שניהם נמצאים על המגרש בו זמנית. למעשה, עקב המומחיות הגבוהה הנדרשת מכל אחד מבעלי התפקידים בקבוצה – קיימות בכל קבוצת פוטבול שלוש קבוצות שונות – קבוצת התקפה, קבוצת מעבר וקבוצת הגנה. וכך, בכמחצית מהזמן היה תלוי בריידי (או מאנינג, לא משנה) ביכולות קבוצת ההגנה שלו – אוסף של אנשים אשר לובשים את אותם המדים כמו שלו ומשתייכים לאותה הקבוצה, אבל למעשה אין לו שום אינטראקציה איתם במהלך המשחק.

יצא לי להיזכר במשחק הזה, בשבוע שעבר לקראת הכנה לסדנת הנהלה, אשר עסקה בעבודת הצוות שבה. מהסתכלות על קבוצות ספורט שונות ניתן להבחין בכמה סוגים השונים זה מזה ברמת המשמעת הצוותית הנדרשת מהחברים בה, השוני בתפקידים בין החברים בקבוצה ובתתי הקבוצות המתקיימות בה. הנה כמה סוגי קבוצות לדוגמה:

קבוצת פוטבול – קבוצה בה לכל אחד יש תפקיד משלו והוא מתרכז אך ורק בו. ההתמחות של כל אחד בתפקידו היא מוחלטת ואינה ורסטילית. בקבוצה מהקיימת אינטראקציה גבוהה מאוד בתוך תת הקבוצות שבה (התקפה, הגנה, מעבר) לעומת אינטראקציה נמוכה מאוד בין תת הקבוצות.

קבוצת גולף/טניס – זוהי קבוצה שבה הישגי הקבוצה מורכבים מההישגים היחידניים של החברים בה ולמעשה, פרט לסיכום ההישגים אין משמעות לתיאום בין החברים בקבוצה, שכן כל אחד מבצע את תפקידו בנפרד וללא קשר לשאר השחקנים למעבר למילה הטובה ולעידוד בין החברים)[5].

קבוצת ריצה/רכיבה על אופניים – קבוצה אשר בה כולם מבצעים את אותה הפעולה ובכל נקודת זמן, בהתאם להגדרה מוסכמת מראש, מישהו אחד אחראי להוביל. הרכיבה/הריצה בקבוצה מסייעת להישגים האישיים של כל אחד מהרוכבים (כל אחד משקיע פחות מאמץ כהתנגדות לרוח, מאשר אם היה רוכב או רץ בנפרד מהקבוצה)

קבוצת כדורגל – קבוצה בה לכל אחד יש תפקיד מוגדר והאינטרקציה בין החברים בקבוצה גבוהה יחסית, אבל יחד עם זאת, בחלק גדול מהזמן כל אחד נמצא בשטח המגרש המוגדר לו.

קבוצת כדורסל – קבוצה בה לכל אחד יש תפקיד מוגדר, אכל כולם משחקים בכל המגרש ונמצאים בכל הזמן באינטראקציה תמידית ותכופה, ניהד עם ורסטיליות מסוימת בין התפקידים השונים.

נבחרת החלומות האמריקאית באולימפיאדת ברצלונה

קבוצת רצי/שחייני שליחים – קבוצה בה כל אחד מבצע את אותו התפקיד, כאשר נקודות האינטראקציה בין האנשים הן חד פעמיות וקצרות, אך מהותיות ביותר (הפלת המקל גוררת פסילה של כלל הקבוצה).

מודל קבוצות הספורט, כאנלוגיה  לצוותי עבודה הוא תיאורי ולא שיפוטי, בכך שהוא מתאר כיצד הצוות נתפס בעיני חבריו ולא כיצד הוא אמור לתפקד. מצד שני חשוב לזכור, שהמטאפורה מבטאת תפיסה אשר מייצרת ציפיות והתנהגות. לדוגמה אם המטאפורה של צוות היא קבוצת גולף הרי שצריך להשקיע מעט אנרגיה בתיאום בין חברי הקבוצה ובעיקר לדאוג לתחושה השייכות והגאווה. מצד שני אם המטאפורה היא של קבוצת כדורסל הרי שההשקעה בתיאום בין כלל חברי הקבוצה צריכה להיות רבה ביותר ואף לבוא על חשבון ההשקעה היחידנית.

מכיוון שעבודת צוות מיטבית נקבעת בחלקה הגדול על ידי התיאום בין התפיסות והנחות היסוד בין החברים בצוות שווה לבדוק האם אכן הנחות היסוד והמטאפורה לצוות כקבוצת ספורט כלשהי אכן משותפות לכלל חברי הצוות. או ליתר דיוק – כמו איזה קבוצה הצוות רוצה להיות, מניסיון – כמו במשחק ספורט – מתקיים שיח מעניין, לא צפוי, לעיתים אף מותח – ותמיד מהנה.