היום בצהרים פתחתי את תיבת המייל שלי ומצאתי בה את התגובה הבאה ממתינה לאישור – "ועכשיו כשהוא יצא בהוצאה גדולה אתה לא מרגיש מרומה? שלא לומר קצת אידיוט?". אני מודה שבהתחלה לא הבנתי במה מדובר – הרי קניתי את הספר של וייל כשאני יודע שאני משלם יותר ממה שאשלם בחנות (אם כי לא בהרבה). למה עשיתי את זה? – א. כי יש לי פטיש לספרים חתומים, ובניגוד לאריאנה מלמד (ראו בהמשך), אני לא גר במקום שמאפשר לי להגיע לירידי שבוע הספר ולקנות את הספר גם בהנחה וגם בחתימה. ב. כי רציתי להיות חלק מתהליך שמדלג על מתווכים ולקנות ספר ישירות מסופר שאני מעריך ונהנה שנים רבות מכתיבתו במדיות השונות נראה לי אחלה רעיון.

אני עדיין מאמין בשני הדברים האלו ולכן תשובתי לתגובה היא לא ולא (ובעיקר לא מרגיש אידיוט, לפחות לא בגלל ההחלטה הזו בחיי). במהלך הערב גיליתי שהתגובה הזו היא ביטוי לסערת רשת מלאת טענות לגבי ההתנהלות של וייל. מישור אחד של טענות הוא לגבי העובדה שחלק ניכר מהאנשים לא הצליחו להבין שהספר יצא בהוצאת ספרים גדולים ממילא, גם ללא תמיכתם ואילו המישור השני מעלה את הטענה שהבקשה של עוזי וייל לכסף למימון הפרוייקט, הגיעה בשלב שהספר היה גמור, כך שהוא אומנם הרוויח מהמימון, אבל מבחינת סדר הזמנים לא הגיוני שהכסף שנצבר הוקדש במישרין לסיום הספר.

אני אתן לקוראים לשפוט בוויכוח מי צודק – הנה כמה מהפוסטים היוצאים נגד עוזי וייל – אריאנה מלמד ואסתי סגל והנה התגובה שלו. (ובנוסף קישור לדיווח בחדר 404). אבל כמה מחשבות שלי על הנושא –

א. האינטרנט והטכנולוגיה שמאפשרת מימון ציבורי הן פלטפורמות. אין כאן שינוי של סדרי עולם – לסופר צעיר ולא מוכר היה קשה לגייס מימון בעבר, וגם בעזרת המימון הציבורי לא יהיה לא קל. בהיבט הזה, אכן למי שחזק ומפורסם יהיה קל יותר לדלג על מתווכים מאשר למי שלא. עולם אכזר.

ב. בהמשך להערה הראשונה המימון הציבורי הוא לא גן עדן של תום לב, הוא ימשיך להיות כפוף למניפולציות, תרגילים שיווקיים ושאר ירקות. למה? שוב מצד אחד טכנולוגיה, מצד שני טבע האדם.

ג. הקשר הישיר הוא דו צדדי – וייל בהקשר הזה נהנה גם מהדבש של אלו שתמכו בו, שיתפו ושילמו אבל גם מהעוקץ בדמות פוסטים ארסיים ותגובות נאצה בפייסבוק. קשים הם חיי האמן – גם זה לא השתנה.

ד. ימשיך להיות מעניין.