ושֹח לי בלאט – על היום השלישי, דיוויד בלאט ומנהיגות משלב חמש

אחד הקטעים הזכורים ביותר מסרט האסונות "היום השלישי" הוא הקטע שבו הנשיא, תומאס וויטמור בכיכובו של ביל פולמן, עומד עם מגאפון מול כמה עשרות אנשי חיל האוויר האמריקאי, ונושא דברים לפני היציאה לקרב המכריע. במהלך הנאום הקצר (כ- 100 שניות מקצה לקצה) מצליח התסריט לסמן וי על כל אלמנט הנדרש מנאום מנהיגותי: דיבור בגובה העיניים – צ'ק. יציקת משמעות – צ'ק. קריאה לאחדות ולכידות – צ'ק. הצבעה על אינטרס משותף – צ'ק. יצירת תחושת חירום ודחיפות כבסיס לפעולה – צ'ק. בניית גאווה – צ'ק. ובסוף, הכי חשוב – אופטימיות ואמונה בהצלחה. ומי שעדיין מטיל בכך ספק מוזמן לקרוא את הנאום כולו –

"In less than an hour, aircraft from here will join others from around the world, and you will be launching the largest aerial battle in the history of mankind. Mankind. That word should have new meaning for all of us today. We can't be consumed by our petty differences anymore. We will be united in our common interests. Perhaps it's fate that today is the Fourth of July, and you will once again be fighting for our freedom. Not from tyranny, oppression, or persecution… but from annihilation. We're fighting for our right to live. To exist. And should we win the day, the Fourth of July will no longer be known as an American holiday, but as the day when the world declared in one voice: We will not go quietly into the night! We will not vanish without a fight! We're going to live on! We're going to survive! Today we celebrate our Independence Day"!

יוצא לי להראות את הקטע הזה מדי פעם בסדנאות שעוסקות בפיקוד ומנהיגות (בעיקר מול הקטע האמיתי בו מצולמת התגובה של ג'ורג' בוש בעקבות קבלת ההודעה על הפיצוץ במגדלי התאומים. זהירות ספוילר- ממשיך לשבת על הכיסא ולהקריא סיפור לילדים). וכך מתעורר לו דיון על חשיבותה של מנהיגות, כריזמה והמשמעות של הובלה על ידי אמונה בצדקת הדרך ומתן דוגמה אישית.

ואז זו גם הזדמנות טובה לדבר על מה שג'ים קולינס, בספרו גלגל התנופה: מטוב למצוין – מגדיר מנהיגות משלב 5. סוג של מנהיגות המשלב בתוכו כח רצון ונחישות בלתי מעורערת לעשות את כל מה שנדרש לצד ענווה, החלטיות שקטה ומה שקולינס מכנה – צניעות כובשת. בשלב זה של מנהיגות הדגש הוא על החברה ולא על ההצלחה האישית, על טובת הכלל ולא על האגו. מנהיגים משלב 5, מאופיינים על פי קולינס במיקוד שליטה פנימי לכישלונות (מאשימים את עצמם) וחיצוני להצלחות (מייחסים אותן לגורמי מזל וסביבה).

הבעיה הכי גדולה עם המודל הזה הוא שברגע שאנשים מנסים לבחון אותו על סביבתם מתחילה להתעורר ספקנות במקרה הטוב וציניות וגיחוך במקרה הפחות טוב. רבים מהאנשים מעלים בראשם את הבוס שמצליח באמצעות שליטה קפדנית באנשיו, את המנהל המניפולטיבי, את אלו התחרותיים עד כדי אימה, את היכולת להתקדם באמצעות תמרון בלתי פוסק בנבכי הפוליטיקה הארגונית ושאר התנהגויות אשר מצד אחד נחשבות כשליליות ואילו מהצד השני, נחשבות ככאלו הרצויות בעולם תחרותי המקדש תוצאה סופית.

ואז, כמעט כמו בהזמנה מגיע האיש בחליפה, דיוויד בלאט. כמה דקות אחרי שריקת הסיום שחותמת את העובדה שמכבי תל אביב באחת העונות המוזרות בתולדותיה, עולה לפיינל פור של הליגה האירופית הוא ניצב בפני השחקנים ואומר –

I'm happy for everybody here, you guys deserved this, you worked so hard for, overcame so many obstacles, so much diversity. We were down but we never out because you guys continued to work and believe and trust each other, and to give everything you had. I've never coached a team, ever, that I feel, deserves the kind of success that you guys have had, because of the character that you have. I'm appreciative for all of you for allowing me to coach you. You guys are terrific. Let's not stop here, let's keep going. Congratulations.

אתם מבינים – הבנאדם, מאמן מוערך, בעל מדליה אולימפית (לונדון 2012 עם נבחרת רוסיה), לקח קבוצת שחקנים טובים, אך לא הטובים ביותר מסוגם (אל מול כל שחקן במכבי ניתן למצוא שחקן טוב יותר ביותר מקבוצה אירופאית אחת) העלה אותם לפיינל פור ומה שהוא אומר זה – "תודה רבה על זה שאפשרתם לי לאמן אתכם". לא – "ראיתי/האמנתי/הייתי הראשון לזהות" אלא רק פרגון ותודה. כאילו בין שלל עיסוקיו בבניית תרגילים ואימון קבוצות הוא התפנה לכתוב את ההגדרה לצניעות כובשת בשביל קולינס.

אבל זה לא נגמר שם – שבועיים לאחר מכן במסיבת העיתונאים לאחר הניצחונות המפתיעים בחצי הגמר (בשנייה האחרונה מול צסקא מוסקבה) ובגמר המותח (לאחר הארכה מול ריאל מדריד) הוא מצטט את המילה האחרונה שאמר סטיב ג'ובס, מנכ"ל ומייסד אפל, לפני שמת – "WOW". וה- WOW הזה מסמל עבור בלאט את היכולת לראות עתיד אופטימי גם במציאות קשה. והוא עובר לדבר על האכזבות, הבעיות, הימים הקשים והמכשולים שקיימים בספורט ועל כך שהדרך שבה מתמודדים עם הקשיים האלו קובעת האם תוכל לנוע קדימה ויותר מכך האם כמאמן שאמור להנהיג את הקבוצה – תוכל בימים הקשים האלו להוביל את האנשים ולהוציא אותם מהחשיכה בה הם שוהים. וזה בדיוק כח הרצון והנחישות הבלתי מעורערת שהובילו אותו בהחלטה להיות עוזר מאמן ב- 2003, בדרך שבה הוא נהג כל העונה הזו ובכלל בחייו.

ואז הוא מצטנע שוב ואומר שמכבי תל אביב היא לא הקבוצה הכי מוכשרת ברמת הפרט מבין הקבוצות שהתמודדו, אבל היא הקבוצה הכי טובה כקבוצה. ונכון שכנראה בסדרת משחקים היא לא הייתה מצליחה לזכות באליפות, אבל אלו חוקי הטורניר – משחק אחד וזה כל מה שנדרש. והכי הוא שמח על המסר שהאליפות הזו נותנת למאמנים ולקבוצות – אפשר להגיע ליותר בפחות. וזה מסר כל כך יפה כי הוא לא מופנה לאוהדים או לשחקנים שלו אלא לאוכלוסייה שלמה – לכל ילד שמתאמן אי שם במגרש בטון, לכל מאמן שמתוסכל מהקבוצה שיש ברשותו, לכל מי שחושב שהוא לא גבוה מספיק, מהיר מספיק, מוכשר מספיק. זה המסר – אפשר להגיע ליותר. בפחות. ועל זה נאמר – WOW.

והערה אחרונה לסיום – חלק מהציניות שמתעוררת בעקבות המפגש עם המודל שמתאר את השלב החמישי של המנהיגות הוא בדיוק עקב אופיה היוצא דופן של מנהיגות משלב 5: היא נדירה, ניתן להצליח באופן אישי גם בלעדיה – אבל כשהיא מתקיימת – היא זוכה להערצה, פרגון מקיר אל קיר ושמחה כללית – כמו אלו שאפיינו כל חובב ספורט כשהוא שמע של החוזה שקיבל בלאט לאימון ב- WOW. NBA. פעם שנייה כי מגיע…)

ולמי שרוצה להתרשם בעצמו מקטעי הוידאו הנה הם:

היום השלישי –

דיוויד בלאט לקראת הפיינל פור (מומלץ לראות עד הסוף) –

מסיבת העיתונאים לאחר הזכייה ביורוליג –

זה לא גברת – זה הדור… מה שאנחנו יודעים ולא יודעים על דור ה- Y

הנה רצף חלקי של אירועים מחמשת החודשים האחרונים שעסקו במישרין בדור ה-Y –  השער של מגזין ה- TIME (מאי 2013), השער של מוסף הארץ (כנ"ל, עם כתבה מתורגמת מאותו TIME), כנס איפ"א האחרון (ינואר 2013), יום עיון בנושא של המכללה האקדמית תל אביב יפו (מרץ 2013), כנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי בנושא "ביטחון לאומי ודור ה- Y" (יוני 2013) וסביר להניח שהיו עוד כמה אירועים שהחמצתי. אבל אין ספק שכשדאגלס קופלנד טבע ב- 1991, את המושג "דור ה- X", הוא לא שיער שהמשכו הישיר יעסיק את כלל האנושות באופן כל כך אינטנסיבי, רבע מאה אחרי.

למה יש כל כך הרבה כנסים, כתבות ועיסוק? כנראה בזכות שילוב של כמה גורמים – זה כיף – זה משהו שנמצא סביב כולנו, זה מגניב – מדברים על רשתות, תמיד מראים קטעי YouTube משעשעים, זה buzzword, זה הייפ (ועוד כמה מילים של דור ה- Y), או כל דבר אחר שתקראו לו. אבל מעבר לזה יש משהו מנחם באשליה שהנה אנחנו על סף פענוח הגנום הדורי ויכול נוכל לו ולכל התנהגויותיו, תחושותיו ומעשיו. מתקשים בגיוס עובדים לארגון – אין בעיה – הבינו את הדור, זה הכיוון, מתקשים בשימור עובדים – זה הרי כי אתם לא מודעים שהשתנו הזמנים. קשה לחנך את הילדים – זה בגלל, טוב הבנתם כבר… (ואם נדמה לכם שצמד המילים "דור ה- Y" הוא ה- TQM של שנות ה- 90, אז זה בסדר, גם לי נדמה).

וכשהעיסוק הופך להיות אינטנסיבי כל כך – צריך לחדש, לומר את הדברים אחרת, בעוצמה מוגברת, חזקה יותר, כי מסביב הרי יהום הסער, גשם שיטפון. וכך מתגלגל לו ברחבי הרשת, מאמר שנקרא "מפקדי המסכים" של האנתרופולוג תמיר ליאון. המאמר משנת 2009 סוקר את דמות החייל הישראלי על בסיס תצפיות אנתרופולוגיות בקרב בני נוער וראיונות עם מפקדים. מסקנות המאמר לגבי דור ה- Y, הן חד משמעיות ומדאיגות – בעקבות הישיבה הממושכת מול מספר סוגי מסכים (טלפונים חכמים, טאבלטים, טלוויזיות, מחשבים וקונסולות משחק) נפגע מספר נרחב של היבטי חיים, אשר ביניהם נמצאים: התפתחות היכולות התקשורתיות, כושר גופני בסיסי, יכולת התמצאות במרחב, יכולת המנהיגות, מעלה את רמת האגרסיביות, מעכבת את רכישת העצמאות וכמו כן פוגמת ביראת הכבוד הבסיסית וביכולת לקבל סמכות הירארכית.

הביסוסים שמביא ליאון לדבריו במאמר ובהרצאותיו משכנעים – ציטוטים של מפקדים שמוכנים להישבע שבעבר היה טוב יותר – היינו נועזים יותר, מתמצאים יותר, לוחמים כשירים יותר, סטטיסטיקות לגבי שהייה מול מסכים, ותיאורים אנקדוטלים של משחקי מחשב, אלימים יותר מבכל תקופה אחרת וכפי שהוא כותב בנוגע לנושא האלימות – "בני הנוער היום, אשר רחוקים מהטבע הרבה יותר מהוריהם וחולקים שעות מסך רבות מפתחים רמות מתח ואגרסיביות גדולים יותר (במיוחד ככל שרבים יותר חיים באזורים אורבאניים) ונתוני אלימות הנוער ידועים לכולנו."

אבל עצירה לחשיבה – מעלה את השאלה הפשוטה – מה יש כאן מעבר לאנקדוטות ולמתן שופר לאמירות לא מבוססות, שאין ספק שהפחד מטכנולוגיה או ההתנגדות לשינוי הן חלק בלתי נפרד מהן. הטענה שהכושר הגופני נפגע בצורה משמעותית בקרב בני הדור הנוכחי, לא ממש מסתדרת עם הגידול בפופולריות של מירוצי השטח והכביש בשנים האחרונות (ובשיטת באנקדוטות הלחם באנקדוטות אחרות – במירוץ הלילה של נייקי השנה בתל אביב השתתפו 20,000 איש, ההרשמה השנה לתחרות ריצת השליחים "הר לעמק" הסתיימה תוך 15 דקות, כיוון שהגיעה ל- 2000 משתתפים). הטענה על רמת אלימות הנוער, בייחוד באזורים אורבאניים, מסתדרת עם התיזה המגמתית – אבל פשוט לא מסתדרת עם עובדות (אבל למה להתעקש לדייק במידה, אם אפשר לזרוע אימה). אם ניקח מקרים של אלימות לאורך ההיסטוריה, אין ספק שברמת המאקרו, התקופה האחרונה דווקא מאופיינת בשלווה יחסית. (ליאון פשוט שכח לצין שתי מלחמות עולם, שואה, רצח עם בברית המועצות שהתרחש ברובו באזורים חקלאיים ועוד כמה אירועים, קורה). ואפשר להמשיך כך הלאה לגבי שאר טענותיו, למי שרוצה ביסוס נוסף לפיסקה הזו – מומלץ שיקרא גם את מאמרו של עזי ברק – תפסיקו לפחד, תתחילו לחנך.

טענה נוספת שעולה לגבי הדור היא טענת האובססיה בעיסוק עצמי עד כדי נרקיסיסזם. הטענה הזו בניגוד לטענות הקודמות, מגובה בטיעונים מחקריים מסוימים, אם כי גם כאן קשה להתמודד עם כמה אירועים הקשורים לבני הדור הנוכחי – כנסת ישראל הנוכחית היא הצעירה ביותר בהיסטוריה, ממצא שמצביע דווקא על רמת מעורבות חברתית גבוהה יחסית, בדומה לכך המחאה החברתית בקיץ 2011, הובלה על ידי בני דור ה- Y, וכפי שכתבה נעמי דרום בכתבה ב"הארץ" שיעורי ההתנדבות בקרב בני הנוער בישראל נחשבים גבוהים. בארה"ב מובילי תנועת Occupy Wallstreet (תנועה צפון אמריקאית אשר נאבקת לשוויון כלכלי וחברתי) גם הם בני דור ה- Y. (ומצד שני מרבית האנשים אשר מזוהים עם תאוות הבצע שהביאה למשבר הכלכלי האחרון – הם דווקא בני דורות קודמים – עוד נקודה למחשבה). דו"ח של ענקית הייעוץ PricewaterhouseCoopers העוסק בעולם העבודה בשנת 2020, טוען כי בשנים הקרובות אחת מהמגמות עיקריות בקרב ארגונים תהיה התפתחותה של "אכפתיות ארגונית" – התפתחות מצפון חברתי בקרב ארגונים ושיקולים כגון: אחריות חברתית, דאגה לסביבה, קיימות ושינויי אקלים כגורמים המניעים ארגונים לפעול לאור דרישות הצרכנים בנושאים אלו.

אז עם מה אנחנו נשארים בנוגע הדור? לגבי התקופה? האם כדברי דמותו של אהוד יערי ב"ארץ נהדרת" – "מה שהיה, לא יהא עוד?" (או לחילופין, אולי "מה שהיה, הוא שיהיה…"?). סקירת המחקרים והתחזיות, מעלה מספר היבטים המאפיינים את הדור ואת התקופה הנוכחית:

1. אגו חזק – יש שיגידו עד כדי נרקיסיסזם, אבל אין ספק שהרצון הטבעי לביטוי עצמי הולך ומתממש באופן מוגבר בתקופה הנוכחית ובייחוד בקרב בני הדור הצעיר. הטכנולוגיה מאפשרת את המימוש של הרצון הזה באמצעות אינספור דרכים להעלאה ופירסום של תוכן אישי – בלוגים, סרטוני YouTube, תמונות אינסטגרם, עמודי פייסבוק וכד' ומשפיעה על הרצון ההולך וגובר לקבלה עצמית ולצידה הולך וגובר כוחן של תנועות המעמידות את זכות הפרט במרכז.

2. עיסוק אינטנסיבי במשוב והערכה – שטף המידע והצפת התוכן הופכים את המשוב לכלי הכרחי למתן מענה לשאלה עד כמה ניתן לראות את העיסוק הה בתוכניות הטלויזיה הפופלאריות אשר סוגיית המשוב היא בליבת העיסוק שלהן – מאסטר שף, The Voice, כוכב נולד ואף הישרדות והאח הגדול בדרכן.

3. הסתגלות טכנולוגית מהירה – זהו איפיון גם של דור וגם של התקופה – חידושים טכנולוגים מופצים ומוטמעים במהירות רבה יותר מאשר בכל תקופה אחרת, הטכנולוגיה נהפכת לסביבה אליה גדלים ילדים, תינוקות לצד אנשים מבוגרים לומדים במהירות להשתמש במכשירי אייפד וטאבלטים.

baby ipad

4. הצורך במנהיגות – לכאורה זוהי נקודה טריוויאלית, אבל חשוב לציין אותה. הטכנולוגיה אומנם מקלה על יכולת ההתארגנות, הצורך במתווכים נדמה כהולך ופוחת,  ולעיתים אף נדמה כי הנה הגענו לעולם השטוח ולקץ המנהיגות. אבל כל אלו מטעים, לפחות לגבי הצורך במנהיגות. דווקא לאור ההתארגנויות הרבות ושטף הצרכים שמחפשים לבוא לידי ביטוי, יש גם צורך במנהיגות. היא אומנם נראית מעט אחרת מאשר בדורות הקודמים, בהתאם לאגו החזק המאפיין את התקופה ואת הדור, יש הסכמה על הדגש שאמור להיות על האותנטיות ולא על רשימת תכונות מוגדרת מראש. המנהיגות בדור הזה חייבת להיות מחוברת להקשר בו היא פועלת ולשלב בין החזון לבין המעשה המוביל למימושו.

אם כל אלו משותפים לדור, מדוע נדמה כי הוא מאופיין ברעות החולות שהוזכרו קודם לכן, אלימות, חוסר אכפתיות, נתק בקשר הבינאישי, יכולות פיזיות מוגבלות וכד'? זוהי שאלה מעניינת לדיון – יכול להיות שיש כאן נטיה טבעית של בני דורות קודמים לחשוש משינויים ובהתאם לכך לראות את הסכנות של בני הדור החדש, יכול להיות שזו הטיה שכיחה בקבלת החלטות על סמך תצפיות – אנחנו זוכרים יותר את האירועים החריגים ונותנים להם משקל יתר יתר. וייתכן שאכן רב הדומה על השונה והמשפט הנודע של סארטר (בן דור ה-…) מתוך המחזה "בדלתיים סגורות" – "הגיהנום הוא הזולת" נכון גם לדורנו אנו –  רק שהפעם הזולת הוא הדור הצעיר ותיוגו כ"גיהנום" משחרר מהצורך להתמודד איתו.

למי שקרא עד לכאן מגיע גם להתפנק בשני קטעי YouTube (אי אפשר בלי…) – ראשית הפרסומת המצויינת של מיקרוסופט אשר מזכירה לנו איזה טכנולוגיה הייתה קיימת בשנות התשעים:

והסרטון החביב הבא שמשדך בין משה רבנו לפייסבוק ותוך כדי מהווה פרספקטיבה מעניינת על מנהיגות והיכולת לחולל שינוי בעידן הנוכחי: