החוליה החזקה בשרשרת – על מותם וחייהם של המתווכים (קצת על טכנולוגיה וגם על פול מקרטני)

אחת מהאמירות הנפוצות על התקופה הנוכחית היא שהיא בזכות ההתקדמות הטכנולוגית מתאפשר קשר ישיר בין הצרכן ליצרן ("התיווך המסורתי התייתר מאז המצאת האינטרנט" כפי שכתב סמי פרץ בכתבה "העסקה הגרועה שלנו עם הבנקים ומנהלי הביטוח", הארץ 26.12.13)– אתה רוצה למכור דירה – אתה כבר לא צריך את העיתון בשביל מודעה – יש מספיק לוחות אינטרנטיים חינמים. אתה רוצה להקליט שיר ולהחשף לכל העולם – כל מה שאתה צריך זה סמארטפון מחובר לאינטרנט וידע טכנולוגי מינימלי בהעלאת קבצים ל- Youtube.

בחודש שעבר בהרצאה של נועם מנלה הוא נתן בתור דוגמה לקשר הישיר הזה ולדילוג על המתווכים בשרשרת את שתי ההופעות האחרונות של פול מקרטני – בטיימס סקוור בניו יורק ובקובנט גרדן בלונדון – הופעות אשר עליהן הודיע מקרטני ישירות למעריציו דרך חשבון הטוויטר שלו כשעתיים בלבד לפני תחילת ההופעה ועדיין – צפו בהן עשרות אלפי אנשים ללא כל פרסום מוקדם או תשלום לחברת יח"צ, הדפסת מודעות וכן הלאה.

בהבטחת הקשר הישיר ובדילוג על מתווכים – יש קסם רב, ההבטחה הזו פורטת על נימי הנפש של כל מי שרוצה להצליח בגדול, להתפרסם, להגיע לפיסגת ההר – ובעצם על מי לא? אם אין שרשרת תיווך – הכל נהיה פשוט יותר, כל אחד תלוי ביכולותיו הוא. יש משהו מעודד, כמעט אוטופי, במחשבה שאין צורך בתיווך ולכן תוך כדי ההרצאה התחלתי לשאול את עצמי האם זה נכון? האם אנחנו באמת מדלגים על חוליות בשרשרת או שפשוט התיווך המסורתי – עיתונות, מודעות נייר מתחלף בחוליות אחרות בשרשרת?

במהלך הסערה זוטא שעורר מימון ההמונים שבו השתמש עוזי וייל לספרו "חמישה חלומות" – הוא הגיב לכל מי שטען שהוא הרוויח עשרות אלפי שקלים ממימון ההמונים – הרבה מעבר למה שנדרש לו על מנת לסיים את הספר. וייל הציג את התחשיב ואת ההבדל הגדול בין הברוטו – הכסף ששילמו אלו שהשתתפו במימון ההמונים לבין הנטו – כמה הוא הרוויח מכל העסק. או במילותיו של וייל – "128 אלף שקלים, מינוס 6 אחוז עמלת האתר הד סטארט, מינוס 3 אחוז עמלת סליקת כרטיסי אשראי, פחות 55 אלף מחיר הספרים, פחות 15 אלף דמי משלוח בדואר, פחות 5000 שקל הוצאות הפקה, פחות 18 אחוז מע"מ, פחות 50 אחוז מס הכנסה. תעשו חשבון לבד: 17 אלף שקל. זה מה שיוצא, בסוף, בניכוי הוצאות ומיסים". גם אם ניקח מקדם ביטחון – שרשרת התיווך במקרה הזה היא משהו שלא ניתן להתעלם ממנו גם כאשר עושים שימוש בשיא הטכנולוגיה.

רגע, אבל זה בכל זאת עוזי וייל שלא ברור אם להאמין לו או לא – וחלק מהשרשרת היא עבור מוצרים מוחשיים – הדפסת ספרים. מה קורה בתחומים אחרים? גם כאן המשרעת היא רחבה – אבל המקרה של גט טקסי מתאר אירוע דומה – למי שעדיין לא יצא להשתמש בפיתוח – מדובר באפליקציה שמאפשרת להזמין מונית הנמצאת בקרבת מקום דרך המכשיר הסלולרי וכך חוסכת לנהגים המשתמשים בה את עלויות התחנה והסדרנים (ולצד זאת, מונעת מדור שלם של בני עשרה להנות מהקריאה האלמותית בקשר – "מי פנוי באלנבי?"). מה יוצא לגט טקסי מהשימוש? עמלה שהיא שקופה ללקוח אבל לא לנהג המונית, כיוון שהיא נגזרת ממחיר הנסיעה. אין פה טענה לגט טקסי – מן הסתם כחברה היא צריכה להרוויח, אבל אין ספק שאותו נהג מונית שקודם עבד בתחנה גשמית, לא ממש מרגיש את קיצור הדרך בין הצרכן (הנוסע) ליצרן (הוא עצמו).

שתי הדוגמאות האלו (לצד רבות אחרות) מציגות את הטרנספורמציה שעוברת שרשרת התיווך לפלטפורמה טכנולוגית יותר – מעין שינוי ממעלה ראשונה של שרשרת התיווך – עוזי וייל לא משלם לחברת קידום מכירות אלא לפלטפורמת גיוס כספים, נהג המונית לא משלם לסדרן בתחנה אלא למפתחי האפליקציה. אבל שווה לשים לב לשינוי ממעלה שניה שעוברת שרשרת התיווך בעקבות הצמיחה של אתרי הענק – גוגל, פייסבוק ו- YouTube (וגם Ebay, amazon ודומיהם).

כאן השינוי הוא קצת אחר ומזכיר את הבדיחה על ההוא שעבר במכס עם שיירת חמורים פעם אחר פעם ואמר שהוא מבריח ופעם אחר פעם לא מצאו שום דבר לא בכיסיו ולא בתיקיו, ורק אחרי כמה שנים שכבר הבטיחו לו שלא יעשו לו כלום אם הוא יגלה מה הוא הבריח בכל השנים האלו – אז הוא ענה בפשטות: "חמורים". בדומה לכך לכאורה קל לפספס שבעצם אתרי הענק האלו הם מתווכים בין מי שרוצה למצוא מידע לבין מי שרוצה להפיץ אותו. וכמו בכל תיווך גם כאן יש כסף ודי הרבה, ובעזרת תעלולי מס למינהם – הרבה מהרווחים לא מגיעים בחזרה לטובת הציבור, יש מתווכים למתווכים (חברות שעוסקות בקידום אתרים ברשימות החיפוש של גוגל) ובעיקר יש ריכוז של עושר וכח אצל מספר מצומצם של גופים פרטיים שלא רק שעוסקים בתיווך אלא גם שבניגוד לתיווך המסורתי – היצרן שמספק את חומר הגלם לתיווך לא נהנה ממנו במישרין. דוגמה לכך היה אפשר לקרוא בסוף השבוע בראיון עם אסף אבידן בידיעות, כאשר הוא עונה לשאלה מה יוצא ממאה מיליון צפיות ב- YouTube – "קשקוש, כלום, זו צורת עושק יותר גרועה ממה שהייתה אי פעם. רואים משהו אבל יש כל כך הרבה גופים בדרך, והפרסומות לא שוות יותר מדי כסף, רק יוטיוב מרוויחה מזה. על הופעה אחת או שתיים אני עושה יותר מיוטיוב בשנה".

אז כנראה שלא ממש נעלמו המתווכים, ויכול להיות שדווקא מהפכת המידע וכמות האינפורמציה (וכמות הזמרים החובבים ששרים את עצמם לדעת בגרסאות קאבר) ההולכת וגדלה מחייבת את קיומם ואף מעצימה את המקום שהם תופסים, ולכן שווה לשאול לא מה קורה כאשר המתווכים נעלמים, אלא איזה סוגי תיווך ידרשו בשנים הקרובות.

ומה בדבר הדוגמה של פול מקרטני בהתחלה? האם היא לא ממחישה את חוסר הצורך במתווכים? ובכן – אם אתם עוברים את מבחן פול מקרטני בתעודת הזהות (תוציאו את תעודת הזהות שלכם – אם כתוב בה שאתם פול מקרטני – עברתם), אכן אתם לא צריכים מתווכים. בעצם – זה לא ממש קשור לטכנולוגיה. גם לפני יותר מארבעים שנה ב- 30.1.1969, הופיע פול מקרטני (ביחד עם שאר הביטלס) ללא כל הודעה מוקדמת, על גג חברת התקליטים Apple. גם אז לא היו חסרים צופים.

הביטלס מופיעים על הגג

זה לא גברת – זה הדור… מה שאנחנו יודעים ולא יודעים על דור ה- Y

הנה רצף חלקי של אירועים מחמשת החודשים האחרונים שעסקו במישרין בדור ה-Y –  השער של מגזין ה- TIME (מאי 2013), השער של מוסף הארץ (כנ"ל, עם כתבה מתורגמת מאותו TIME), כנס איפ"א האחרון (ינואר 2013), יום עיון בנושא של המכללה האקדמית תל אביב יפו (מרץ 2013), כנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי בנושא "ביטחון לאומי ודור ה- Y" (יוני 2013) וסביר להניח שהיו עוד כמה אירועים שהחמצתי. אבל אין ספק שכשדאגלס קופלנד טבע ב- 1991, את המושג "דור ה- X", הוא לא שיער שהמשכו הישיר יעסיק את כלל האנושות באופן כל כך אינטנסיבי, רבע מאה אחרי.

למה יש כל כך הרבה כנסים, כתבות ועיסוק? כנראה בזכות שילוב של כמה גורמים – זה כיף – זה משהו שנמצא סביב כולנו, זה מגניב – מדברים על רשתות, תמיד מראים קטעי YouTube משעשעים, זה buzzword, זה הייפ (ועוד כמה מילים של דור ה- Y), או כל דבר אחר שתקראו לו. אבל מעבר לזה יש משהו מנחם באשליה שהנה אנחנו על סף פענוח הגנום הדורי ויכול נוכל לו ולכל התנהגויותיו, תחושותיו ומעשיו. מתקשים בגיוס עובדים לארגון – אין בעיה – הבינו את הדור, זה הכיוון, מתקשים בשימור עובדים – זה הרי כי אתם לא מודעים שהשתנו הזמנים. קשה לחנך את הילדים – זה בגלל, טוב הבנתם כבר… (ואם נדמה לכם שצמד המילים "דור ה- Y" הוא ה- TQM של שנות ה- 90, אז זה בסדר, גם לי נדמה).

וכשהעיסוק הופך להיות אינטנסיבי כל כך – צריך לחדש, לומר את הדברים אחרת, בעוצמה מוגברת, חזקה יותר, כי מסביב הרי יהום הסער, גשם שיטפון. וכך מתגלגל לו ברחבי הרשת, מאמר שנקרא "מפקדי המסכים" של האנתרופולוג תמיר ליאון. המאמר משנת 2009 סוקר את דמות החייל הישראלי על בסיס תצפיות אנתרופולוגיות בקרב בני נוער וראיונות עם מפקדים. מסקנות המאמר לגבי דור ה- Y, הן חד משמעיות ומדאיגות – בעקבות הישיבה הממושכת מול מספר סוגי מסכים (טלפונים חכמים, טאבלטים, טלוויזיות, מחשבים וקונסולות משחק) נפגע מספר נרחב של היבטי חיים, אשר ביניהם נמצאים: התפתחות היכולות התקשורתיות, כושר גופני בסיסי, יכולת התמצאות במרחב, יכולת המנהיגות, מעלה את רמת האגרסיביות, מעכבת את רכישת העצמאות וכמו כן פוגמת ביראת הכבוד הבסיסית וביכולת לקבל סמכות הירארכית.

הביסוסים שמביא ליאון לדבריו במאמר ובהרצאותיו משכנעים – ציטוטים של מפקדים שמוכנים להישבע שבעבר היה טוב יותר – היינו נועזים יותר, מתמצאים יותר, לוחמים כשירים יותר, סטטיסטיקות לגבי שהייה מול מסכים, ותיאורים אנקדוטלים של משחקי מחשב, אלימים יותר מבכל תקופה אחרת וכפי שהוא כותב בנוגע לנושא האלימות – "בני הנוער היום, אשר רחוקים מהטבע הרבה יותר מהוריהם וחולקים שעות מסך רבות מפתחים רמות מתח ואגרסיביות גדולים יותר (במיוחד ככל שרבים יותר חיים באזורים אורבאניים) ונתוני אלימות הנוער ידועים לכולנו."

אבל עצירה לחשיבה – מעלה את השאלה הפשוטה – מה יש כאן מעבר לאנקדוטות ולמתן שופר לאמירות לא מבוססות, שאין ספק שהפחד מטכנולוגיה או ההתנגדות לשינוי הן חלק בלתי נפרד מהן. הטענה שהכושר הגופני נפגע בצורה משמעותית בקרב בני הדור הנוכחי, לא ממש מסתדרת עם הגידול בפופולריות של מירוצי השטח והכביש בשנים האחרונות (ובשיטת באנקדוטות הלחם באנקדוטות אחרות – במירוץ הלילה של נייקי השנה בתל אביב השתתפו 20,000 איש, ההרשמה השנה לתחרות ריצת השליחים "הר לעמק" הסתיימה תוך 15 דקות, כיוון שהגיעה ל- 2000 משתתפים). הטענה על רמת אלימות הנוער, בייחוד באזורים אורבאניים, מסתדרת עם התיזה המגמתית – אבל פשוט לא מסתדרת עם עובדות (אבל למה להתעקש לדייק במידה, אם אפשר לזרוע אימה). אם ניקח מקרים של אלימות לאורך ההיסטוריה, אין ספק שברמת המאקרו, התקופה האחרונה דווקא מאופיינת בשלווה יחסית. (ליאון פשוט שכח לצין שתי מלחמות עולם, שואה, רצח עם בברית המועצות שהתרחש ברובו באזורים חקלאיים ועוד כמה אירועים, קורה). ואפשר להמשיך כך הלאה לגבי שאר טענותיו, למי שרוצה ביסוס נוסף לפיסקה הזו – מומלץ שיקרא גם את מאמרו של עזי ברק – תפסיקו לפחד, תתחילו לחנך.

טענה נוספת שעולה לגבי הדור היא טענת האובססיה בעיסוק עצמי עד כדי נרקיסיסזם. הטענה הזו בניגוד לטענות הקודמות, מגובה בטיעונים מחקריים מסוימים, אם כי גם כאן קשה להתמודד עם כמה אירועים הקשורים לבני הדור הנוכחי – כנסת ישראל הנוכחית היא הצעירה ביותר בהיסטוריה, ממצא שמצביע דווקא על רמת מעורבות חברתית גבוהה יחסית, בדומה לכך המחאה החברתית בקיץ 2011, הובלה על ידי בני דור ה- Y, וכפי שכתבה נעמי דרום בכתבה ב"הארץ" שיעורי ההתנדבות בקרב בני הנוער בישראל נחשבים גבוהים. בארה"ב מובילי תנועת Occupy Wallstreet (תנועה צפון אמריקאית אשר נאבקת לשוויון כלכלי וחברתי) גם הם בני דור ה- Y. (ומצד שני מרבית האנשים אשר מזוהים עם תאוות הבצע שהביאה למשבר הכלכלי האחרון – הם דווקא בני דורות קודמים – עוד נקודה למחשבה). דו"ח של ענקית הייעוץ PricewaterhouseCoopers העוסק בעולם העבודה בשנת 2020, טוען כי בשנים הקרובות אחת מהמגמות עיקריות בקרב ארגונים תהיה התפתחותה של "אכפתיות ארגונית" – התפתחות מצפון חברתי בקרב ארגונים ושיקולים כגון: אחריות חברתית, דאגה לסביבה, קיימות ושינויי אקלים כגורמים המניעים ארגונים לפעול לאור דרישות הצרכנים בנושאים אלו.

אז עם מה אנחנו נשארים בנוגע הדור? לגבי התקופה? האם כדברי דמותו של אהוד יערי ב"ארץ נהדרת" – "מה שהיה, לא יהא עוד?" (או לחילופין, אולי "מה שהיה, הוא שיהיה…"?). סקירת המחקרים והתחזיות, מעלה מספר היבטים המאפיינים את הדור ואת התקופה הנוכחית:

1. אגו חזק – יש שיגידו עד כדי נרקיסיסזם, אבל אין ספק שהרצון הטבעי לביטוי עצמי הולך ומתממש באופן מוגבר בתקופה הנוכחית ובייחוד בקרב בני הדור הצעיר. הטכנולוגיה מאפשרת את המימוש של הרצון הזה באמצעות אינספור דרכים להעלאה ופירסום של תוכן אישי – בלוגים, סרטוני YouTube, תמונות אינסטגרם, עמודי פייסבוק וכד' ומשפיעה על הרצון ההולך וגובר לקבלה עצמית ולצידה הולך וגובר כוחן של תנועות המעמידות את זכות הפרט במרכז.

2. עיסוק אינטנסיבי במשוב והערכה – שטף המידע והצפת התוכן הופכים את המשוב לכלי הכרחי למתן מענה לשאלה עד כמה ניתן לראות את העיסוק הה בתוכניות הטלויזיה הפופלאריות אשר סוגיית המשוב היא בליבת העיסוק שלהן – מאסטר שף, The Voice, כוכב נולד ואף הישרדות והאח הגדול בדרכן.

3. הסתגלות טכנולוגית מהירה – זהו איפיון גם של דור וגם של התקופה – חידושים טכנולוגים מופצים ומוטמעים במהירות רבה יותר מאשר בכל תקופה אחרת, הטכנולוגיה נהפכת לסביבה אליה גדלים ילדים, תינוקות לצד אנשים מבוגרים לומדים במהירות להשתמש במכשירי אייפד וטאבלטים.

baby ipad

4. הצורך במנהיגות – לכאורה זוהי נקודה טריוויאלית, אבל חשוב לציין אותה. הטכנולוגיה אומנם מקלה על יכולת ההתארגנות, הצורך במתווכים נדמה כהולך ופוחת,  ולעיתים אף נדמה כי הנה הגענו לעולם השטוח ולקץ המנהיגות. אבל כל אלו מטעים, לפחות לגבי הצורך במנהיגות. דווקא לאור ההתארגנויות הרבות ושטף הצרכים שמחפשים לבוא לידי ביטוי, יש גם צורך במנהיגות. היא אומנם נראית מעט אחרת מאשר בדורות הקודמים, בהתאם לאגו החזק המאפיין את התקופה ואת הדור, יש הסכמה על הדגש שאמור להיות על האותנטיות ולא על רשימת תכונות מוגדרת מראש. המנהיגות בדור הזה חייבת להיות מחוברת להקשר בו היא פועלת ולשלב בין החזון לבין המעשה המוביל למימושו.

אם כל אלו משותפים לדור, מדוע נדמה כי הוא מאופיין ברעות החולות שהוזכרו קודם לכן, אלימות, חוסר אכפתיות, נתק בקשר הבינאישי, יכולות פיזיות מוגבלות וכד'? זוהי שאלה מעניינת לדיון – יכול להיות שיש כאן נטיה טבעית של בני דורות קודמים לחשוש משינויים ובהתאם לכך לראות את הסכנות של בני הדור החדש, יכול להיות שזו הטיה שכיחה בקבלת החלטות על סמך תצפיות – אנחנו זוכרים יותר את האירועים החריגים ונותנים להם משקל יתר יתר. וייתכן שאכן רב הדומה על השונה והמשפט הנודע של סארטר (בן דור ה-…) מתוך המחזה "בדלתיים סגורות" – "הגיהנום הוא הזולת" נכון גם לדורנו אנו –  רק שהפעם הזולת הוא הדור הצעיר ותיוגו כ"גיהנום" משחרר מהצורך להתמודד איתו.

למי שקרא עד לכאן מגיע גם להתפנק בשני קטעי YouTube (אי אפשר בלי…) – ראשית הפרסומת המצויינת של מיקרוסופט אשר מזכירה לנו איזה טכנולוגיה הייתה קיימת בשנות התשעים:

והסרטון החביב הבא שמשדך בין משה רבנו לפייסבוק ותוך כדי מהווה פרספקטיבה מעניינת על מנהיגות והיכולת לחולל שינוי בעידן הנוכחי: