איך להרוס תרבות ארגונית באמצעות סקרים – לאזלו בוק על סקרי מחויבות

לאזלו בוק היה סמנכ"ל מבצעי האנוש (Human Operations) של גוגל, מחבר הספר ללמוד מהטובים ביותר – ככלי ניהול העובדים שהביאו להצלחה של גוגל וכיום הוא המנכ"ל המייסד של "יומו" (Humu) – חברת ייעוץ למשאבי אנוש. הטקסט הבא הוא תרגום מתוך מאמר הנמצא בקישור הבא.

נדרש רק סקר מחויבות אחד על מנת להרוס תרבות של חברה שנוצרה במשך שנים.

הדפוס הבא מתרחש ביותר מדי ארגונים, כולל ככמה כאלו ששילמו לי משכורת: להנהלה הבכירה יש כוונות טובות: להגביר אושר, לשפר את הרווחה ולדאוג לגיוון בעבודה. לכאורה המקום הטוב ביותר להתחיל ממנו הוא לבקש משוב מהעובדים על מה טוב ומה צריך לשפר, אבל אז מתרחשת טעות נוראית.

אינספור שעות ומיליוני דולרים מושקעים בבניית סקרי מחויבות, שלא מצליחים למדוד את מה שבאמת חשוב. העובדים מתבקשים להקדיש זמן יקר למלא את המשוב, זמן שעלותו לעיתים רבות גדולה יותר מעלות הסקר. לאחר ההשקעה המסיבית הזו, במקרה הטוב, ההנהלה מסתכלת על גרפים וטבלאות שרק יוצרים חששות חדשים והגעה למצב של תקיעות וחוסר מסוגלות לפעול ולעשות שינוי בנושאים שהכי חשובים לאנשים בארגון.

חוסר הפעולה הזה  עשוי להיראות חסר חשיבות. אבל המשמעות שלו היא הרס התרבות של החברה באמצעות שאלה אחת בכל פעם. כששואלים מישהו על העמדה שלו לגבי העבודה או לגבי שהוא מעדיף לאכול – זה רמז לכך שאכפת מהתשובה, וזה מייצר ציפייה לעשייה על בסיס התשובה. בקשה למשוב, לכל הפחות, מייצרת הבטחה משתמעת להכיר במשמעות שלו.

כאשר לא פועלים על בסיס מה שאנשים ציינו כנושאים החשובים להם ביותר, התרבות של החברה לא רק נשארת באותו המקום, אלא מגיעה למקום הרבה יותר גרוע. התוהו ובוהו הופך לאדישות ולטינה. למה לדבר אם זה ממילא לא ישנה דבר? למה להשקיע בארגון שמבטל אותך? סקר המחויבות, שנועד לשפר את התרבות, הורס במקום זאת את המורל ואת המוטיבציה.

אני רואה את זה עכשיו עם חברות שאנחנו נמצאים איתן בקשר ב- "יומו". עובדים שמתבקשים לדבר, לא מרגישים ששומעים אותם. הם מרגישים פגועים. ותעשיית השתיקה וחוסר העשייה מייצרת טינה מסוכנת. כאשר לא מבוצעים שינויים, הנהלות מבזבזות תקציבים עצומים וגרוע מכך: בפועל הן מסמנות לעובדים שזמנם אינו מוערך והמשוב שלהם הוא חסר ערך.

אבל זה לא חייב להיות כך. ב- "יומו", בנינו פתרון שמאפשר לפעול בקנה מידה גדול, אבל חברות בכל גודל יכולות לעשות שינויים פשוטים בדרך שבה הן חושבות על מדידה – ועריכת שינויים באופן מדידת מחויבות, שיועילו לכולם בעתיד.

למדוד את מה שחשוב

מניסיוני, מרבית סקרי המחויבות או חווית העובדים, בין אם הם נבנו בתוך החברה או על ידי ספק חיצוני, הם מעין רשימת מכולת של שאלות. לכל מנהל יש יוזמה מקומית מה למדוד, מה שמנפח את הסקר למימדים שבלתי אפשרי לפעול לפיהם. כאשר מחליטים על איזה נושאים שואלים בסקר (או על איזה לא), צריך לשאול: מה נעשה באופן מיידי אם נקבל בנושא הזה ציון נמוך? אם אין לכך תשובה מעשית, השאלה לא מודדת משהו חשוב.

מחויבות וסגירת המעגל

כאשר האנשים משקיעים את הזמן במשוב, חשוב להודות להם על זה – מיד. מנהלים שמכירים בערך של תגובות הצוותים שלהם, חולקים את הממצאים, וחשוב מכל, מתחייבים לנקוט פעולה, על מנת לגרום לעובדים להרגיש מרוצים. יתר על כן, זוהי התחייבות של ההנהלה לעשות משהו, מה שמביא לנקודה הבאה.

לעשות משהו – כל דבר

נדרש לפעול בעקבות המשוב. בכל פעם שנעשה שינוי, נדרש לדבר על זה – בכל החברה, בישיבות הנהלה, בעלונים, מיילים, או באמצעות יונת דואר. העובדים צריכים לדעת ששמעו מה הם אומרים ונעשה משהו בקשר לזה. אם לא רוצים להתמקד במה ששלילי ניתן לציין לחיוב תחילה את מה שטוב – ואז לומר לאנשים מה השתפר.

הפכו את המשוב לחיוני כמו אוויר לנשימה

סקרים לא יכולים להיות המקום היחידי שבו העובדים יכולים לתת משוב משמעותי. עודדו עובדים ומנהלים להציע פתרונות לבעיות כאשר הן צצות. תעודדו שאלות בכנסים רחבים  שאלות בכל הידיים, טפחו דיון פתוח בפגישות צוות, ותשאלו שאלות ספציפיות. ("איזה שני שינויים יקלו עליך לעשות עבודה נהדרת?") בכל מקום שבו קיים משוב, יש כוח שטמון בחיבור הפעולה למקור ממנו היא הגיעה.

האם כל אלו מתקיימים בארגון שלכם? אם לא, הוא מועד ליפול במלכודת חוסר הפעילות, ואז נדרשת חשיבה מצד ההנהלה כיצד ניתן ליצור טוב יותר תרבות בה עובדים מרגישים מוערכים ושמקשיבים להם, ולוודא שהמאמץ לבחון את המחויבות לא הורס תרבות שנבנית לאורך שנים.

איך מגבירים מחויבות בעולם מופרא* – על כוחם של תיוגים ומגבלתו של הפרסום הממומן

כמעט כל הרצאה או סקירה שעוסקת במאפייני התקופה מצביעה על כמויות המידע המועלה לרשתות החברתיות מדי יום (בד"כ בליווי מספרי ענק כגון 82 טריליארד פוסטים בפייסבוק תוך יום, 18 בליון דקות של וידאו ביוטיוב תוך שעתיים וכו'). האתגר אם כן, הוא לא ביצירת תכנים אלא בהשגת קהל שיחשף ויושפע מהם.

בשבוע שעבר הוציאו Hubspot (חברה המסייעת לקידום עסקים ברשת) ו- mention (העוסקת בניטור תכנים ברשת) את דו"ח מחוברות האינסטגרם שסיכם את שנת [1]2018. הדו"ח ניתח למעלה מ- 48 מיליון פוסטים באינסטגרם ולמעלה משלוש מאות אלף משתמשים ומספק תובנות לגבי אפקטיביות האינסטגרם ביצירת קשר עם עוקבים. ההגדרה של "קשר" או "מחוברות" היא נושא שלם לפוסט נפרד, אבל לשם הפשטות הניתוח שנעשה בדו"ח התבסס על לייקים (חיבובים :-)) ותגובות.

אז מה מצאו שם החבר'ה? (סייגים – זה מחקר רק על אינסטגרם, והוא מוטה לשוק האמריקאי, הבינג סייד ת'אט, מוזמנים להמשיך לקרוא)

  • פוסטים של וידאו מייצרים יותר קשר מאשר פוסטים של תמונות בלבד – כ- 30% יותר לייקים וכמעט פי שתיים תגובות לטובת הוידאו. הלקח ברור – אם אתם רוצים יותר קשר עם מי שעוקב אחריכם, אתם חייבים לספק תוכן אודיו-ויזואלי איכותי. זה נכון גם לפייס – תראו למשל את סמיון גרופמן.
  • האשטגים (תיוגי#) – האשטגים אמורים לאפשר לאנשים למצוא את התוכן שהועלה באמצעות תיוג מילות מפתח. כאן הממצא יחסית מפתיע בקריאה ראשונה. יותר האשטגים = פחות קשר. למה? כי תוכן איכותי לא צריך האשטג, ריבוי האשטגים מאפיין ספאם וכמו כן לעיתים מילות ההאשטג לא תואמות את הפוסט אליו צורפו. המסקנה – להשתמש באופן ממוקד (ובכל מקרה לא יותר מחמישה האשטגים לפוסט) מותאם לפוסט ועדיף גם ייחודי.
  • תיוגי משתמשים (Tags) – כ- 60% מהפוסטים בשנה האחרונה הכילו תיוג, עליה משמעותית לעומת 28% בלבד ב- 2017. בדומה להאשטגים, תיוג לכשעצמו בלבד לא מצליח לייצר יותר קשר מאשר בלעדיו. לעומת זאת, עידוד עוקבים לתייג אותך – מביא ליצירת קשרים וכן תיוג משפיעני רשת לתכנים שמייצרים אינטרקציה עם התכנים שלהם.
  • יצירת קהילה – מדדי הקשר (חיבובים ותגובות) מצביעים על כך שבדומה לדברים אחרים בחיים, האיכות חשובה מהכמות. המטרה הראשית בהגדלת ערך החשיפה באינסטגרם היא לא הגדלת מספר העוקבים אלא הגברת הקשר עם אלו שכן עוקבים אחריך. זה מצריך יצירת תכנים רלוונטיים והשקעה בקשר ההדדי ולא רק פרסום ממומן.
  • עוד קצת עובדות – הזמן הכי טוב לפרסם פוסט הוא בשעות הבוקר, בכל שעה מועלים לאינסטגרם 95 מיליון פוסטים של תמונות או וידאו וההאשטג הנפוץ ביותר בשנת 2018 היה #metoo

ועכשיו לשלב הניסוי, שאומנם היה עם כמה משתנים מתערבים, (בלינקדאין ולא באינסטגרם, צירוף של תיוג והאשטג), אבל בכל זאת מראה איך אפשר להגיע ללמעלה מ- 37 אלף צפיות לפוסט אישי בלי קידום. העליתי פוסט בעמוד הלינקדאין האישי שלי על כך שאני הולך ללמד את הספר של לאזלו בוק – לשעבר מנהל משאבי האנוש של גוגל ואחד ממנהלי משאבי האנוש המובילים בעולם, בקורס כדוגמה לאיך צריכה להראות כתיבת מקצועית בתחום משאבי האנוש. ("ללמוד מהטובים ביותר" או במקור – Work Rules). כשעתיים אחרי, התיוג הוכיח את עצמו, לאזלו בכבודו ובעצמו (או מנהל העמוד שלו, אבל זה לא ממש משנה) הגיב והודה על המילים החמות. האפקט של תגובה מצד אדם שיש לו קרוב למיליון עוקבי לינקדאין הוא צונאמי צפיות. לשם השוואה פוסט ממוצע ללא אף תיוג, שלי עומד על כ 250 צפיות.

עוד כמה תובנות ולקחים:

אין תחליף לעבודה יסודית – קראתי את הספר, אני עוקב אחרי האיש בלינקדאין וזיהיתי שהוא מגיב לתיוגים.

צריכים להיות מקוריים – מניח שאם מאה איש לפני היו מתייגים אותו על תמונה של הספר בעברית, זה היה שוחק את התגובות שלו (אבל זו רק השערה, האיש בהחלט עושה רושם של אדם סבלני למדי).

מיקוד – הרעיון הוא לא לתייג את כל מי שבא לכם, אלא את זה שבאמת רלוונטי והפוסט מוסיף גם לו ערך מסוים.

תודה לנועם מנלה על ההפניה לדו"ח, ובכלל על היותו. בההצלחה למתייגים ולמתוייגים

[1] הדו"ח המלא זמין להורדה (תמורות מסירת פרטים) בקישור הזה

*על פי Itay Talmi

על הטרדה וטרדות אחרות – איך לא ואיך כן לפעול למען סביבת עבודה בטוחה

   בימים אלו בהם מתברר שהשופטת בדימוס שמינתה פוקס לא מצאה אירועי הטרדה מינית בחברה למרות התלונות שפורסמו בכתבת תחקיר של ערוץ עשר, שווה להסתכל גם על דרך אחרת. לאזלו בוק היה בעבר סמנכ"ל מבצעי האנוש של גוגל (ומחבר הספר המשובח "ללמוד מהטובים ביותר") וכיום מנכ"ל ומייסד של סטארט אפ בתחום משאבי האנוש בשם "הומו" (Humu).

   לפני כשבועיים על רקע השימוע שנערך בארה"ב לשופט קבאנו הוא הוציא מייל לכלל עובדי החברה שלו בו הוא מפרט את האופן בו הוא יתייחס לתלונות על הטרדה בחברה. מצורף המייל בתרגום שלי מתוך עמוד הלינקדאין שלו.

   "בעקבות השימוע שנערך לקבאנו והשיח הלאומי, אני רוצה להבהיר שבראייתי כשמישהו מתלונן על הטרדה או פגיעה מכל סוג שהיא, נקודת המוצא שלי היא להאמין לנפגע. תוקפים סדרתיים מיומנים ב"הליכה על הסף" ("האם הוא התכוון למה שחשבתי שהוא התכוון?") והכחשה ("לא אמרתי את זה")

   לאור זאת ולאור סיבות רבות אחרות, לאנשים שמתלוננים (בין אם מדובר בהטרדה על רקע מגדרי, גזעני או אחר) מגיע שיאמינו להם וכך יהיה בהומו.

   אחד מהמרכיבים היפים של הייעוד והמוצר שלנו הוא שעל ידי יצירת אמון, שקיפות, הגונות והעצמה אנחנו מייצרים עולם של עבודה שהוא פחות נוח לפוגעים, ויוצרים הזדמנויות לצמיחה לאלו שמוכנים ללמוד.

   אבל בתוך הומו, הרף שלנו יהיה גבוה יותר. אין לי ספק שכשנגדל להיות חברה של אלפי עובדים, כנראה שיהיו ביניהם אנשים שיגידו ויעשו פעולות מטומטמות. אם יהיה מדובר בטעות מתוך בורות ולא מתוך כוונה להרע, חייבת להיות דרך ללמידה, פיצוי וסליחה לאלו שמוכנים ללכת בה.

   בכל מקרה, חייב להיות ברור שאנחנו מתחילים בלהאמין לנפגע, כיוון שאנשים בדרך כלל לא משקרים בנושאים האלו, בין אם הם קשורים למגדר, גזע או כל מרכיב אחר שהופך אותנו לבני אדם. להפך, זה דורש אומץ אדיר והסתכנות בבושה המלווה לתקרית ובעימות מול הכוח הפוגע.

   אם מתרחש משהו, ולו הפעוט ביותר, בהומו שמתקשר להטרדה, גזענות, סקסיזם וכד', אנא פנו אלי או אל שותפי באופן מיידי. אני יודע שהמציאות היא שרבים מכם יחוו הטרדות או התנהגות לא נאותה מחוץ להומו. אני מקווה שתמצאו בהומו מקום בטוח ותמיכה גם למקרים אלו. אני כאן בשבילכם בתוך ומחוץ למשרד.

                                                                                          לאזלו. "

   אין הרבה מה לפרש את המייל של לאזלו, כדרכה של מנהיגות איכותית, המילים מדברות בעד עצמן. התשובה לשאלה כיצד יוצרים סביבה בטוחה במקום העבודה היא תשובה מורכבת לבעיה מורכבת, אבל אין צל של ספק שהדרך להתחיל לקיים סביבה כזו היא על ידי הצהרה מנהיגותית ברורה ודוגמה אישית בעקבותיה ולא על ידי שופטת בודקת

עדכון – כפי שנכתב, דו"ח השופטת מצאה ש- "החברה מתנהלת בהתאם להוראות החוק למניעת הטרדה מינית באופן קפדני ויעיל, וכי לא נמצא פגם בהתנהלות החברה ומנהליה בהקשרים האמורים". אז הנה הצעה שיכולה לחסוך שכר של שופטים עתידיים בחקירות מעין אלו – במקום לחקור, ישאל  השופט או השופטת את מנכ"ל החברה האם הוא נהג בהתאם לרוח הכתובה במכתב. אם לא – הנה הפגם. 

 

החוליה החזקה בשרשרת – על מותם וחייהם של המתווכים (קצת על טכנולוגיה וגם על פול מקרטני)

אחת מהאמירות הנפוצות על התקופה הנוכחית היא שהיא בזכות ההתקדמות הטכנולוגית מתאפשר קשר ישיר בין הצרכן ליצרן ("התיווך המסורתי התייתר מאז המצאת האינטרנט" כפי שכתב סמי פרץ בכתבה "העסקה הגרועה שלנו עם הבנקים ומנהלי הביטוח", הארץ 26.12.13)– אתה רוצה למכור דירה – אתה כבר לא צריך את העיתון בשביל מודעה – יש מספיק לוחות אינטרנטיים חינמים. אתה רוצה להקליט שיר ולהחשף לכל העולם – כל מה שאתה צריך זה סמארטפון מחובר לאינטרנט וידע טכנולוגי מינימלי בהעלאת קבצים ל- Youtube.

בחודש שעבר בהרצאה של נועם מנלה הוא נתן בתור דוגמה לקשר הישיר הזה ולדילוג על המתווכים בשרשרת את שתי ההופעות האחרונות של פול מקרטני – בטיימס סקוור בניו יורק ובקובנט גרדן בלונדון – הופעות אשר עליהן הודיע מקרטני ישירות למעריציו דרך חשבון הטוויטר שלו כשעתיים בלבד לפני תחילת ההופעה ועדיין – צפו בהן עשרות אלפי אנשים ללא כל פרסום מוקדם או תשלום לחברת יח"צ, הדפסת מודעות וכן הלאה.

בהבטחת הקשר הישיר ובדילוג על מתווכים – יש קסם רב, ההבטחה הזו פורטת על נימי הנפש של כל מי שרוצה להצליח בגדול, להתפרסם, להגיע לפיסגת ההר – ובעצם על מי לא? אם אין שרשרת תיווך – הכל נהיה פשוט יותר, כל אחד תלוי ביכולותיו הוא. יש משהו מעודד, כמעט אוטופי, במחשבה שאין צורך בתיווך ולכן תוך כדי ההרצאה התחלתי לשאול את עצמי האם זה נכון? האם אנחנו באמת מדלגים על חוליות בשרשרת או שפשוט התיווך המסורתי – עיתונות, מודעות נייר מתחלף בחוליות אחרות בשרשרת?

במהלך הסערה זוטא שעורר מימון ההמונים שבו השתמש עוזי וייל לספרו "חמישה חלומות" – הוא הגיב לכל מי שטען שהוא הרוויח עשרות אלפי שקלים ממימון ההמונים – הרבה מעבר למה שנדרש לו על מנת לסיים את הספר. וייל הציג את התחשיב ואת ההבדל הגדול בין הברוטו – הכסף ששילמו אלו שהשתתפו במימון ההמונים לבין הנטו – כמה הוא הרוויח מכל העסק. או במילותיו של וייל – "128 אלף שקלים, מינוס 6 אחוז עמלת האתר הד סטארט, מינוס 3 אחוז עמלת סליקת כרטיסי אשראי, פחות 55 אלף מחיר הספרים, פחות 15 אלף דמי משלוח בדואר, פחות 5000 שקל הוצאות הפקה, פחות 18 אחוז מע"מ, פחות 50 אחוז מס הכנסה. תעשו חשבון לבד: 17 אלף שקל. זה מה שיוצא, בסוף, בניכוי הוצאות ומיסים". גם אם ניקח מקדם ביטחון – שרשרת התיווך במקרה הזה היא משהו שלא ניתן להתעלם ממנו גם כאשר עושים שימוש בשיא הטכנולוגיה.

רגע, אבל זה בכל זאת עוזי וייל שלא ברור אם להאמין לו או לא – וחלק מהשרשרת היא עבור מוצרים מוחשיים – הדפסת ספרים. מה קורה בתחומים אחרים? גם כאן המשרעת היא רחבה – אבל המקרה של גט טקסי מתאר אירוע דומה – למי שעדיין לא יצא להשתמש בפיתוח – מדובר באפליקציה שמאפשרת להזמין מונית הנמצאת בקרבת מקום דרך המכשיר הסלולרי וכך חוסכת לנהגים המשתמשים בה את עלויות התחנה והסדרנים (ולצד זאת, מונעת מדור שלם של בני עשרה להנות מהקריאה האלמותית בקשר – "מי פנוי באלנבי?"). מה יוצא לגט טקסי מהשימוש? עמלה שהיא שקופה ללקוח אבל לא לנהג המונית, כיוון שהיא נגזרת ממחיר הנסיעה. אין פה טענה לגט טקסי – מן הסתם כחברה היא צריכה להרוויח, אבל אין ספק שאותו נהג מונית שקודם עבד בתחנה גשמית, לא ממש מרגיש את קיצור הדרך בין הצרכן (הנוסע) ליצרן (הוא עצמו).

שתי הדוגמאות האלו (לצד רבות אחרות) מציגות את הטרנספורמציה שעוברת שרשרת התיווך לפלטפורמה טכנולוגית יותר – מעין שינוי ממעלה ראשונה של שרשרת התיווך – עוזי וייל לא משלם לחברת קידום מכירות אלא לפלטפורמת גיוס כספים, נהג המונית לא משלם לסדרן בתחנה אלא למפתחי האפליקציה. אבל שווה לשים לב לשינוי ממעלה שניה שעוברת שרשרת התיווך בעקבות הצמיחה של אתרי הענק – גוגל, פייסבוק ו- YouTube (וגם Ebay, amazon ודומיהם).

כאן השינוי הוא קצת אחר ומזכיר את הבדיחה על ההוא שעבר במכס עם שיירת חמורים פעם אחר פעם ואמר שהוא מבריח ופעם אחר פעם לא מצאו שום דבר לא בכיסיו ולא בתיקיו, ורק אחרי כמה שנים שכבר הבטיחו לו שלא יעשו לו כלום אם הוא יגלה מה הוא הבריח בכל השנים האלו – אז הוא ענה בפשטות: "חמורים". בדומה לכך לכאורה קל לפספס שבעצם אתרי הענק האלו הם מתווכים בין מי שרוצה למצוא מידע לבין מי שרוצה להפיץ אותו. וכמו בכל תיווך גם כאן יש כסף ודי הרבה, ובעזרת תעלולי מס למינהם – הרבה מהרווחים לא מגיעים בחזרה לטובת הציבור, יש מתווכים למתווכים (חברות שעוסקות בקידום אתרים ברשימות החיפוש של גוגל) ובעיקר יש ריכוז של עושר וכח אצל מספר מצומצם של גופים פרטיים שלא רק שעוסקים בתיווך אלא גם שבניגוד לתיווך המסורתי – היצרן שמספק את חומר הגלם לתיווך לא נהנה ממנו במישרין. דוגמה לכך היה אפשר לקרוא בסוף השבוע בראיון עם אסף אבידן בידיעות, כאשר הוא עונה לשאלה מה יוצא ממאה מיליון צפיות ב- YouTube – "קשקוש, כלום, זו צורת עושק יותר גרועה ממה שהייתה אי פעם. רואים משהו אבל יש כל כך הרבה גופים בדרך, והפרסומות לא שוות יותר מדי כסף, רק יוטיוב מרוויחה מזה. על הופעה אחת או שתיים אני עושה יותר מיוטיוב בשנה".

אז כנראה שלא ממש נעלמו המתווכים, ויכול להיות שדווקא מהפכת המידע וכמות האינפורמציה (וכמות הזמרים החובבים ששרים את עצמם לדעת בגרסאות קאבר) ההולכת וגדלה מחייבת את קיומם ואף מעצימה את המקום שהם תופסים, ולכן שווה לשאול לא מה קורה כאשר המתווכים נעלמים, אלא איזה סוגי תיווך ידרשו בשנים הקרובות.

ומה בדבר הדוגמה של פול מקרטני בהתחלה? האם היא לא ממחישה את חוסר הצורך במתווכים? ובכן – אם אתם עוברים את מבחן פול מקרטני בתעודת הזהות (תוציאו את תעודת הזהות שלכם – אם כתוב בה שאתם פול מקרטני – עברתם), אכן אתם לא צריכים מתווכים. בעצם – זה לא ממש קשור לטכנולוגיה. גם לפני יותר מארבעים שנה ב- 30.1.1969, הופיע פול מקרטני (ביחד עם שאר הביטלס) ללא כל הודעה מוקדמת, על גג חברת התקליטים Apple. גם אז לא היו חסרים צופים.

הביטלס מופיעים על הגג