אני מניח שכל מי שראה את הגמר המדובר של אקס פקטור, נתקל באחת מהפסקות הפרסומות, בפרסומת  למסלול האקדמי של המכללה למנהל ראשון לציון של אדלר, חומסקי ורשבסקי. למי שלא – מומלץ לצפות בה, כי כמו שנאמר לומדים לפעמים, גם מה לא לעשות.

אם הפרסומת הזו לא הייתה לוקחת את עצמה ברצינות, היא יכולה הייתה להיות פרודיה מעולה לפרסומות. אין כאן שום קלישאה מילולית שפסחו עליה – פיסגה, דרך, דור, גבולות, מולטיטאסקינג, אתם ואנחנו – ואין כמעט שום דימוי ויזואלי שחוק שלא עשו בו שימוש – לפטופ, אייפד, טוסיק חביב, אופניים חשמליות, גורדי שחקים, ים, חליפת גלישה, מטבח עם מחבת בוערת ומשקפי היפסטרים.

ואם כל זה לא מספיק, אז הכי גרוע, מעבר לגיבוב הסטריאוטיפי, אם מישהו שם היה מתעמק מעט במה שנכתב על הדור הזה, הוא היה מגלה שלדור שמקדש את האני, את הייחודיות, ואת ההתפתחות האישית – מומלץ לא להפיק פרסומות שמדברת כולה ב"אנחנו".

אז מה כן? כרגיל התשובה היא פחות פשוטה ממה לא – אבל למי שרוצה הנה שני רעיונות שנותנים כיוון (במסגרת המאבק נגד איסור הפרסום על אלכוהול באינטרנט – פרסומות לבירה). האחד הפרסומות הנפלאה לקורונה שעושה חשק לקורונה עד הרגע שאתה מבין שזו בירה לא משהו (1.6 מיליון צפיות) – ממוקדת, שקטה ומבינה את הצורך של אנשים ביומיום למשהו אחר מעבר לעבודה-לימודים-סידורים-ילדים.

הרעיון השני הוא הפרסומת הלא פחות מגאונית של וניה היימן לבירה מכבי (מעל למיליון צפיות עד כה) – גם כאן לכאורה אוסף קלישאות ודימויים – אופניים באמסטרדם, מסך ענק בטיימס סקוור, אסייתים צופים בטלוויזיה בשדה, כדור הארץ מהחלל ועוד… אבל כנראה שהיימן הבין שאם כבר אוסף – אז הכי גדול, הכי איכותי, והכי משעשע – כי אם יש משהו שאנשים לא אוהבים בקשר לבירה, היא שלוקחים אותה ברצינות רבה מדי.

הפרסומת הזו של היימן (ושאר הפרויקטים המוצלחים שלו) הביאו אותו לפרויקטים חדשים בארה"ב, לעומת זאת, לצערי כנראה שהפרסומת של המכללה למנהל – הכי רחוק תגיע לראשון לציון.