אין ספק שבספרות הניהולית הארגונית – הציטוט הנפוץ ביותר, עד כדי שחוק לעייפה, מתוך עליזה בארץ הפלאות הוא דו השיח בינה לבין חתול הצ'שייר אשר משיב לה על שאלתה האם הוא יכול להורות לה באיזה דרך ללכת במילים: "זה מאוד תלוי לאן את רוצה להגיע". מיד לאחריו נדמה שהציטוט השני הנפוץ ביותר (ושחוק לא פחות), הוא הסברה של המלכה לעליזה שהיא הגיעה לעולם אשר בו אם היא רוצה להישאר באותו המקום היא צריכה לרוץ, ואם היא גם רוצה להתקדם אזי היא צריכה לרוץ במהירות כפולה. אמירה אשר בדרך כלל משמשת כדוגמה שחוקה לקצב השינויים ההולך וגבר היום בעולם. ואכן, עיון בתרשים למטה המתאר את כמות הזמן הנדרשת לחידוש טכנולוגי להגיע לרבע מהאוכלוסייה האמריקאית מצביע על כך שמה שהיה נכון לעליזה בסיפור דימיוני לפני כמאתיים שנה, בהחלט נכון למציאות היום.

תרשים מס' 1: כמות השנים שחלפו עד לשימוש בחידוש טכנולוגי על ידי רבע מאוכלוסיית ארה"ב

קצב השינוי המהיר היום אינו מאפשר יצירה של ודאות – חידושים טכנולוגיים כגון פייסבוק, יכולות הסמארטפונים, הגידול ברוחב הפס וכד' משפיעים על מבנים ארגוניים, יוצרים תפקידים חדשים (מי אמר אחראי על הקמפיין הוירטואלי), משנים כללי היצע וביקוש ומחייבים חשיבה מחודשת על העברת מסרים, קבלת החלטות ותקשורת פנים וחוץ ארגונית. לפיכך הופכת היכולת להתמודד עם אי ודאות לאחת מהיכולות המשמעותיות ביותר להתמודדות אפקטיבית עם המציאות. מנהל בכיר באחת מהחברות הגדולות במשק סיפר לי שהמנטרה המובילה את החברה שלהם היא שמי שלא מסתדר עם אי ודאות אין לו מה לחפש באותה החברה. (בהמשך הסיפור הוא גם ציין שגם היום, לאחר שבע שנים בחברה, הוא מוודא כל בוקר כשהוא מגיע למשרד שהשם שלו עדיין נשאר חקוק על הדלת).

יחד עם זאת, כמו במקרים רבים אחרים, נראה כי קצב השינויים בעולם, אשר נקבע במרביתו על ידי הטכנולוגיה, עדיין נמצא בפער אל מול היכולת האנושית הבסיסית להכיל שינוי ולהתמודד איתו באופן אפקטיבי. ניתן להתרשם ממוגבלת היכולת האנושית להתמודד עם שינויים מתוך שלושה היבטים שונים: ראשית, היכולת שלנו לתאר מציאות אחרת מהקיימת כיום היא מוגבלת. זה נכון שיש אנשים יוצאי דופן, בעלי חזון וחשיבה יצירתית ייחודית – ועדיין, זה מה שהם – אנשים יוצאי דופן, יוצא מהכלל המעיד על הכלל. המרחב הוירטואלי מלא באמירות שפר של שועי עולם שהתבררו מאוחר יותר כשטות מוחלטת – החל מהאמירה המפורסמת של מנכ"לIBM  ב- 1943 על כך שהוא אינו רואה שוק עולמי ליותר מחמישה מחשבים אישיים (תמיד הסתקרנתי לדעת לאיזה חמישה אנשים הוא התכוון ומה הוא חשב שהם יעשו עם המחשבים האלו?), דרך האמירה של ביל גייטס על כך שהוא לא רואה שלמישהו יהיה צורך ביותר מ- K640, ועד להמלצה של חברת היעוץ מקינזי לתנובה על כך שהיא יכולה להעלות את מחיר הקוטג' כי הביקוש אליו קשיח. על כך אמר הנרי פורד – "אם הייתי שואל אנשים מה הם צריכים הם היו אומרים סוסים טובים יותר". ריבוי התחזיות המוטעות הוביל להוצאה לאור של ספר חביב שעוסק רק בהן – בשם "דבר המומחים" ומעמיד בפרופורציה כל תחזית שניתנת היום. (סרף ונבוסקי, גלורי, 2009)

שנית, לא רק שקשה לאנשים לתאר מציאות אחרת מזו שהם מכירים – הם חווים גם קושי נוסף – הקושי להבין מה המציאות האחרת הזו תגרום לנו להרגיש – זה אומנם נשמע מוזר בקריאה ראשונה – האם חיים שלמים במחיצת עצמנו לא הביאו אותנו לדעת מה יגרום לנו עצב? שמחה? אושר? תסכול? התשובה היא שלמרבה הצער, לפחות על פי המחקרים – כנראה שלא. די להביט נכוחה בשיעורי הגירושין, שיעור אשר מבהיר באופן חד שיכולת הניבוי שלנו בקשר לרגש שנחווה כלפי האדם איתו בחרנו לחיות את חיינו – היא מוגבלת. באחד מהמחקרים המצוטטים ביותר בפסיכולוגיה הראו החוקרים שזוכי לוטו אינם מאושרים יותר מאשר קבוצת ביקורת מקרית ומאושרים אך במעט מאנשים שחוו תאונת דרכים קשה. ועדיין, סביר להניח שגם לאחר קריאת שורות אלו – רבים מאיתנו עדיין מייחלים לזכייה בלוטו מאשר להישארות במצב בו אנו נמצאים. איכשהו, אנחנו מאמינים שממצאי המחקר הזה אומנם נכונים, אבל לגבי אנשים אחרים. אנחנו לעומת זאת – באמת נהיה מאושרים אם נזכה בלוטו.

שלישית, לא ברור אם מתוך סיבות אבולוציוניות או סביבתיות – אבל כך או אחרת, מצב של שינוי, לחיוב או לשלילה, הוא מצב המציב אנשים בלחץ. הידיעה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה מעמידה בסימני שאלה את התרומה של יכולות שנרכשו, מיומנויות שנלמדו ומערערת סדרי קיום. במחקרם המפורסם משנת 1967 הראו שני הפסיכיאטרים האמריקאים תומאס הולמס וריצ'ארד ריי כי גם אירועי חיים משמחים לכאורה, כגון נישואים או פרישה מהעבודה נחווים על ידי אנשים כאירועים מלחיצים אשר מעלים את הסבירות של הפרט ללקות במחלות. למעשה, פרישה מהעבודה נחווית כמלחיצה כמעט כמו פיטורים, ואילו נישואין נחווים רק במעט פחות מלחיצים מאשר פרידה או גירושין.