על מנהיגות, פגיעות וה"אין הם" – לקראת יום הזיכרון

ברנה בראון היא ד"ר לעבודה סוציאלית אשר הקדישה שנים רבות מחייה לחקר המאפיינים אנשים בעלי תחושה חזקה של אהבה ושייכות. בסוף אינספור שאלונים, ראיונות וקבוצות מיקוד היא הגיעה למסקנה שהמאפיין העיקרי של אנשים בעלי תחושה חזקה של ערך הוא האמונה שהם ראויים להיות נאהבים ושייכים לצד מוכנות להיות לא מושלמים – מוכנות להיות מי שהם, לומר בקול רם את מה שהם חשים, לעשות את מה שהם שלמים איתו, גם כאשר הם עלולים להפגע מכך. על פי בראון, היכולת לחיות עם אותה הפגיעות היא יכולת נדירה, כפי שניתן לראות אם מסתכלים על המאפיינים הנפוצים בחברה, או במילותיה של בראון:

"אנו האנשים השקועים ביותר בחובות. המפוטמים ביותר, המכורים ביותר והמסוממים ביותר בכל ההיסטוריה של ארצות הברית. הבעיה היא – ולמדתי זאת מתוך המחקר – אין אפשרות לשתק באופן מובחן רגש יחיד. אי אפשר לומר, הנה הדברים הרעים. הנה פגיעות, הנה צער, הנה בושה, הנה פחד, הנה אכזבה, אני לא רוצה לחוש באלה. אני הולך לשתות שני בקבוקי בירה ולאכול מאפין בטעם בננה-אגוזים. אני לא מעוניין לחוש באלה. אינכם יכולים לשתק את התחושות הקשות ללא שיתוק של תחושות אחרות, של הרגשות שלנו. אין אפשרות לשתק באופן מובחן. וכך, כאשר אנו משתקים את אלהאנו משתקים גם שמחה, אנו משתקים הכרת תודה, אנו משתקים אושר, ואז אנו אומללים, ואנו יוצאים לחפש מטרה ומשמעות, ואז אנו מרגישים פגיעים, וכך אנו מוצאים את עצמנו עם שתי בירות ומאפין בטעם בננה – אגוזים. וזה הופך להיות מעגל קסמים מסוכן.

אחד הדברים שאני סבורה שחשוב ביותר לחשוב עליהם הוא מדוע ואיך אנו משתקים. ואין זה חייב להיות רק התמכרות. הדבר השני שאנו עושים הוא להפוך את כל מה שאינו חד – משמעי, לחד – משמעי. דת הפכה להיות מאמונה במשהו שמכיל תעלומה לעניין של וודאות. אני צודק, אתה טועה, תסתום. זהו זה. רק וודאות. ככל שאנו יותר מפחדים, ככל שאנו יותר פגיעים, כך אנו יותר מפחדים. וכך בדיוק נראית גם הפוליטיקה כיום. קשה כבר למצוא שיח. אין יותר דו-שיח. יש רק האשמות. "

ההקשר של הדברים של בראון לתחום המנהיגות הוא מתבקש – לא ניתן להוביל אנשים אחרים ללא האומץ להיות אותנטי ולספר בלב שלם את הסיפור שלך, להיאבק על האמונה האישית גם עם החשש שהיא לא תתקבל ולמצוא את האומץ לבטא אותה לעיני כל. כשנתקלתי בהרצאה הזו עלו לנגדי שתי דמויות של אנשים שבמהלך הדרך היוו עבורי דוגמה ומופת לאיך מנהיגות צריכה להיות.

יניב ויסר בו נתקלתי כשהיה חבר במועצת התלמידים העירונית לפני מספר די רב של שנים אשר הצליח לממש את היכולת לבקר באופן ציני וחד באמצעות כתיבה ושיח כמעט כל דבר שהתרחש בתיכון שלו ובעיר, ואילו מצד שני, גם לא היסס להתייצב בחזית ולהציע אלטרנטיבות. האדם השני הוא דיוויד דמלין שנחקק בזכרוני בעת הפגנות הסטודנטים בתל אביב בסתיו 1998 על שכר הלימוד. בחור תמיר, מרשים ויפה עיניים, נואם בהתלהבות ובאמונה עיוורת בדבר צדקת הדרך בחסימת שערי האוניברסיטה כאשר עיני עשרות סטודנטים (טוב נו, בעיקר סטודנטיות, נשואות אליו). גם לאחר ההפגנות המשיך לפעול דיוויד במישור החברתי – הקים מכינה קדם צבאית חילונית בגולן ותרגל פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ונדמה שכמו ויסר, המדד העיקרי לפעולותיו היה התשובה לשאלה – האם הם יסייעו ליצור חברה יותר טובה.

גם ויסר וגם דיוויד היו פגיעים מדי ברגע אחד – רב טוראי יניב ויסר נהרג ב- 27.1.1995 לאחר שנפצע קשה מספר ימים קודם לכן בפיגוע בתחנת ההסעה בצומת בית ליד, בעת שרץ לתוך התופת על מנת להציל את חבריו. רץ לתוך התופת. וסרן (מיל') דיוויד דמלין נהרג ב- 4.3.2002 במחסום ליד עופרה מירי צלף פלסטינאי, בעת שירות מילואים אליו החליט לצאת למרות התנגדותו האידיאולוגית.

ברור לי לחלוטין שאחרי מותם יש בעולם פחות מנהיגות, יש פחות אנשים שרוצים שינוי ויכולים להוביל אותו, יש פחות אנשים שמוכנים לשים את עצמם מול קהל רק בשביל הסיכוי שאולי מישהו יקשיב לקולם ויעשה עם זה משהו, יש פחות אנשים יפים שיש להם אומץ לומר את דעתם ולא רק למלמל אותה. במילותיו של גיורא פישר, אב שכול בעצמו – מה שמטריד הוא לא הם – אלא ה"אין הם". לקראת ערב יום הזיכרון תשע"ב, בין הטקסים והצפירות, אין זמן טוב מכך להיזכר בשניהם וברבים וטובים אחרים, ולתת דרור לפגיעות. היא לא תחזיר אותם חזרה, אבל היא בהחלט מאפשרת לנו לחשוב על המהות ועל הדברים החשובים באמת. יהי זכרם ברוך.

ההרצאה של ברנה בראון

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על מנהיגות, פגיעות וה"אין הם" – לקראת יום הזיכרון

  1. ofirczerniak הגיב:

    עדכון מיום הזכרון תשע"ג – היום, ביום הזיכרון, הגעתי לקריית שאול וגיליתי שיניב ודיוויד קבורים די קרוב אחד לשני. שכנים, בשפת מבקרי בתי הקברות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז ההלוויה של יניב ויסר שהייתי בקרית שאול. ליד הקבר של ויסר עמד נציג החטיבה, חייל צעיר בפלוגת מסלול. הוא שאל אותי אם אני מהמשפחה, עניתי לו שויסר למד שנתיים מעלי בתיכון ושאלתי אותו בן כמה הוא היה כשקרה הפיגוע. שאלה שהבהירה לי סופית שאני כבר שייך לעולם המבוגרים. החייל ענה שהוא היה בן שנה והוא זוכר את התקופה בעיקר מסיפורים. תקופת הפיגועים שאחרי הסכם אוסלו, היא בשביל בני דורו מה שמלחמת לבנון הראשונה היא בשביל הדור שלי – זיכרון של סיפורים וחיים לצד אובדן בגלל המלחמה ההיא. יאמר לזכותו של החייל שהוא הכיר את סיפור נפילתו של ויסר באופן מעורר התפעלות לגבי ההכנה אותה הוא עבר.

    בגרון חנוק מדמעות פניתי להניח זר גם על קברו של דיוויד דמלין שפרט לשלושה אנשים שלא זיהיתי אותם כמשפחה, לא היה לידו אף אחד. אולי נציג החטיבה עוד לא הגיע, אולי זה מה שקורה כשאתה לא חלל של הצנחנים או אולי מילואימניקים נשכחים מהר יותר.
    יהי זכרם ברוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.