"עננים התכסו בשמים, התחילו לרדת טיפות מים…" (פוליקר, "הצל שלי ואני"), ואני נסעתי ביום חורפי לכפר המכביה לכנס איפא. כנס בנושא משמעות ותחת הכותרת "יעוץ יוצר משמעות" מציב אתגר לא פשוט למשתתפים ואולי יותר מכך למארגנים – מהי המטרה של כנס כזה? – להבין מהי משמעות? איך יוצרים אותה? איפה היא קיימת? להצליח איפה שכשל קהלת כאשר טען ש"הכל הבל הבלים"? לסכם מאמץ פילוסופי של אלפי שנים ביומיים? ויכול להיות שצדק ישראל כץ בפתח הרצאתו המצויינת שתפקידו של היעוץ הוא לא ליצור משמעות אלא לעזור לחפש אותה.
אז מה היה בכנס? כרגיל, דברי פתיחה מרגשים יותר ומרגשים פחות, ואז התחלנו את הבוקר בשלוש תחנות הפעלה – ליצור גרפיטי המבטא עבורנו משמעות (עתיד), לספר על חוויה שגרמה לנו להבין מהי משמעות (עבר) וליצור משחק בעל חוקים ומנצחים (הווה). לאחר מכן החלה סדרת ההרצאות אשר נגעה בהיבטים שונים של משמעות – משמעות בעבודה בהיבט המחקרי, הטרנספורמציה בהבנת המציאויות הקיימות בארגון, משמעות באתיקה ובדת והסתכלות על ארגונים בעולם פוסט מודרני. ביום השני שמענו הרצאה על מתן משמעות לעובדים בבית חולים, התנסינו ב- Case Study של ייעוץ למקרה אמיתי במספר קבוצות, ואז שמענו עוד הרצאות על משמעות דרך שאילת שאלות, משמעות העבודה והמשמעות בסיפור סיפורים.
קשה למצוא קו משותף בין כל ההרצאות, וזו נקודה לזכות הכנס והרבגוניות ששררה בו – אולם בכל זאת הפסיכולוגיה החיובית נכחה בצורה כלשהי כמעט בכל הרצאה, תפסה את המקום של "החציל בלאדי בטחינה" במסעדות – מנה שפעם הייתה מקורית ומרגשת והיום חוזרת על עצמה בכל תפריט של כל מסעדה חדשה, מסעדת שוק, מסעדת שף, או סתם מסעדה לכיף. בנוסף, וזה לא חדש, אבל תמיד מעניין לשמוע – הסיפור של חיפוש משמעות נובע מהעדר היכולת לספק תשובות פשוטות או למצוא כללים ברורים – העולם בכלל וארגונים בפרט נהיים מורכבים יותר ויותר – הגבולות מתעמעמים, הידע שנצבר לא הוביל אותנו לעולם טוב יותר, אנחנו חסרי שפה לתאר את המבנה הארגוני הקיים במרבית הארגונים עובדה המציבה סימן שאלה על משמעות ההירארכיה, ואפילו המציאות כבר לא מציאותית כי מסתבר שיש סוגים שונים שלה (ההרצאה של גדי ברייר).
במבט לאחור, עם תום הכנס, בערב יום חמישי – נזכרתי בשתי סצנות משמעותיות בחיי – האחת ב- 5.11.1995, כשנסעתי אחרי בית ספר להדליק נרות בכיכר מלכי ישראל, ואז מצאתי את עצמי לראשונה חלק מדור שיש לו שם. השנייה, מינורית יותר היסטורית, אך מג'ורית ברמה האישית, בערב חורפי וקר של שנת 2000 במסעדה שכבר אינה קיימת בשם "תמוז", בנווה צדק שעדיין קיימת, אבל לא קיימת כמו שהייתה קיימת אז. שם לראשונה הבנתי את המהות של אוכל טוב, את ההתהוות של חומר גלם למנה, את החיבור בין מלפפון לסורבה ואת הטעם שנותן יין אדום לפיסה של פילה. מאז ביליתי בהרבה יותר זמן במסעדות מאשר במחאות פוליטיות או חברתיות, כך שכנראה לאותו ביקור הייתה משמעות רבה על חיי.
ובמרחב שבין הפרטי והציבורי, ההיסטורי והאישי, הכיכר והחדר, בין שנות התשעים ועד היום אני תר אחר המשמעות, אני לא בטוח שמצאתי תשובה לשאלות הגדולות בכנס, אבל פגשתי אנשים חדשים, נחשפתי לרעיונות ותפיסות עולם מעניינות, שמעתי סיפורים מעוררי חשיבה, הצלחתי לכתוב ולסכם ואכלתי לא רע בכלל – אין ספק שייתכן שלא מצאתי משמעות, אבל בהחלט היה כיף לחפש.
אדם ואירגונוֹ 